יום כיפור זה יום מצויין לסדר מהסוג שהכרזתי עליו. שהוא לא למען הסדר בלבד, אלא סוג של תשליך, שמטרתו להיפטר מהמיותר, לאוורר את הבית, ליצור מרחב להתרחשויות חדשות.
.
אז אזרתי אומץ ופתחתי כמה מגירות ואף פסעתי ולא בלי חשש, למרפסת שבה בצד אחד מביטים בי הארגזים עם הנגטיבים מכל שנותיי כצלמת, ומצד שני מסתכלות עליי מתוך הארון כל מיני שקיות עם בגדי חורף. על המדף עם הדברים שאני בכלל לא יודעת לאיזו קטגוריה לשייך, אני לא אגיד בינתיים כלום.
.
- בשמונה בבוקר ירד גשם, השמיים היו אפורים – תכולים. בדיוק כמו ששמיים צריכים להיות בבוקר סתווי. בדיוק כמו ששמיים צריכים להיות. נקודה.
- כמו הרבה חפצים שהיו חשובים פעם ואיבדו את זה, אבל אחרי שנים כשנשכחו הם לפתע צצים, או יותר נכון לומר במקרה הזה, כמחווה למוסד ההוא – מנכיחים את עצמם, נשלפו, מקופלות ומבויישות, מ-מאחורי המגירות, מצמוד לקיר, שתי תעודות, המכריזות על היותי בוגרת בצלאל פעם אחת, וגם בפעם השנייה. זה היה כמו מפגש עם משהו מגלגול קודם.
- הצילומים שצילמתי את סבתא שלי כשהייתי בשנה א' במחלקה לצילום. זה היה תרגיל בצילום תיעודי שהוכתר ע"י המורה שלי כ"כישלון, אבל כישלון מפואר".
- (אני מתגעגעת לסבתא שלי).
- שלושה בקבוקי יין שלא שייכים לי בכלל. אני תוהה אם להעניק אותם לבעליהם (שכבר שכח מהם, בטוח).
- גרב שזוגתה מחכה לה ביתמות בארון, כנראה מאז החורף.
- קלטות. פעם היתה מוזיקה על קלטות. קסטות, כלומר.
- פסקול הסרט 'פילדלפיה'. גם זה היה פעם.
- שני סוודרים שהגיע זמנם להיפרד ממני.
- באמצע עשיתי הפסקה וראיתי את הסרט הזה – היכן הדרך הביתה? דוקומנטרי שמלווה כמה ילדים (בני 9, 10, 13…) ממרכז אמריקה שמנסים להגר לארה"ב. הם עוברים שבועות לבד, אלפי קילומטרים, על רכבות משא, ישנים ברחובות, אוכלים מה שנותנים להם בבתי מחסה למהגרים, נפצעים, נשדדים, רעבים, מתים. הם ילדים. וזה בלתי נתפס, אבל קורה כל הזמן, במספרים מטורפים. לפעמים הם מצליחים. לפעמים הם נתפסים ומוחזרים למשפחה שלהם, לפעמים הם מתים בדרך כי מישהו תוקף אותם, או נוטש אותם במדבר. סרט לא קל בכלל אבל חשוב.
- ועכשיו השמיים נראים ככה:
בדיוק כמו ששמיים צריכים להיראות לפנות ערב.
.
ים אדמה 
התרגשתי היום בבוקר, מצלילי הגשם,
וגם עכשיו, למקרא הדברים שלך.
חיבוק סתווי לך.
תמשיכי לעשות סדר,
זה טוב וגם מניב רשומות יפות.
תודה מיכלי,
נכון שגשם זה דבר מרגש כל כך?
והסדר, נעשה בקצב שלו, לאט אבל בהתמדה 🙂
חיבוק גדול וסתיו נהדר לך.
🙂
כתוב יפה ומאוד אנושי (במובן הטוב 🙂
גם לי יש כאלו מפגשים שהם כמו מגלגול קודם.
כישרד גשם הבוקר, והוא היה שוטף, רכבתי, והיה כיף 🙂
מתפללת שהחיוכים שלי לא יצאו כאן בסמיילים הצהובים המגעילים של וורדפרס – שולחת ונראה
שנה טובה
תודה מיכל, החיוכים שלך הגיעו עד כאן, אפילו שוורדפרס הפכו אותם לסמיילים צהובים.
לרכב בגשם – זה ממש ממש להיות בתוך הגשם, ולא רק לשלוח יד החוצה מהמרפסת, כמוני…
שתהיה לך שנה טובה והרבה רכיבות נפלאות בבקרים סתווים נעימים ומרגשים.
"בשמונה בבוקר ירד גשם, השמיים היו אפורים – תכולים. בדיוק כמו ששמיים צריכים להיות בבוקר סתווי. בדיוק כמו ששמיים צריכים להיות. נקודה."
כן!!
טוב, הכל כאן כתוב מאוד יפה, ואני מגיב כאן בהמשך לחלק א' של הפוסט (הקודם)
בפסקול פילדלפיה יש שיר נפלא של ניל יאנג
סיקרנת אותי לגבי הסרט הזה
תודה
כן, שמיים של צלמים 🙂
!!
ולגבי פילדלפיה –
Sometimes I think that I know
What love's all about
And when I see the light
I know I'll be all right
השיר של ניל יאנג ב'פילדלפיה'
הוא אחד השירים היותר חותכים שיש:
קישור
אני כל כך אוהבת אותם,
את ניל יאנג ואת השיר הזה.
איזה קטע,
בעודי נוברת
הקדמת אותי!
מותק.
לא משנה מי הקדימה, העיקר שהגענו שתינו לפילדלפיה, והשיר מתנגן על שפתינו!
איזה כף לך שיש לך סדר כפול שניים. אצלי הכל רק בתיכנון וסדרים מבצועים מעוררים את קינאתי. ביחוד היכולת להשליך. גם חג חול המועד טוב בשביל זה, לא? או אולי עדיף סתם יום.
איזה כף היה הגשם. קצת דאגתי מה יעשו הילדים המרוגשים הרוכבים וההורים המדדים אחריהם ( אחרי הקטנים). דאגת שוא התברר. אחר כך היה מאד מאד חם.
השמיים באמת בדיוק כך צריכים להיראות. מקסימים.
להשליך זה נהדר. הלוואי ויכולתי להשליך יותר ממה שהשלכתי עד כה. גם חול המועד טוב. ובעצם, כל יום טוב כדי להפטר מן המיותר.
והגשם.. נראה עכשיו כמו זיכרון רחוק.
גשם, גשם בוא!
מקסים.
אני בעיקר מתגעגעת לעוגיות של סבתא שלי, אלו שבחיים לא אוכל לשחזר כי אני גרועה באפיית עוגיות וכי אין לי את המתכון.
עוגיות פשוטות עם סוכר ובכל מיני צורות.
אוי, יעל, מאכלים מזמנים רחוקים שאי אפשר לשחזר את טעמם, זה.. זה… זה… נו. אין לי מילה בשביל זה.