אויר נכנס, אויר יוצא.
זה הכל.
*
לחזור אל הנשימה בכל רגע שאפשר, בכל פעם שהדברים נדמים גדולים מדי, קשים מדי, כאוטיים מדי.
לחזור אליה גם בלי סיבה מיוחדת, פשוט מכיוון שהיא תמיד שם, והיא כמו הקוים שמסמנים את הנתיב על הכביש. כשלא יודעים לאן ומה יש מעבר לעיקול, עדיף להשאר צמודים לנתיב. הדרך כבר תוביל.
ולמעשה זה כל הזמן ככה – אנחנו לא יודעים מה יבוא עוד רגע, אז כדאי לנשום.
*
האיש החכם אמר לי פעם שמי שמקשיב לנשימה שלו, לא יכול לעשות באותו רגע שום דבר רע.
*
הלכתי לישון אבל לא נרדמתי. התהפכתי שוב ושוב וידעתי שאני צריכה לקום מוקדם ובעצם אני עייפה נורא ובראש רצו מליון משפטים וחלקיקיהם, כמו רוח שמטלטלת את הבית מצד לצד.
הצלחתי להיזכר שיש נשימה ושכדאי לחזור אליה ולהרגיש מה קורה באמת, לא בראש שמנסה לנצח את הבלאגן, אלא בבטן, קרוב אל עצמי.
*
אויר נכנס, אויר יוצא, אויר נכנס, אויר יוצא
*
הבנתי שעל השינה אני מוותרת הפעם. שאין ברירה. זה כמו גשר שצריך לחצות ואסור, פשוט אסור להשאר עליו עוד לילה אחד.
*
ואז קרה משהו אחר, והוא התרחש מעצמו:
הרצון שהתחבא בתוך הרעש הגדול התחיל להתגלות, בזהירות, בהיסוס, אבל אי אפשר היה לטעות בו.
*
והתחלתי שיחה חדשה. אחרת.
סיפרתי דברים שלא סיפרתי קודם וידעתי שעכשיו אני עושה את זה רק בשבילי, שהמילים לא יכולות להציל, לשנות, להחזיר שום דבר. שהן אולי אפילו לא יגיעו ליעדן האמיתי.
*
ואז סיפרתי את הכל שוב, אבל הפעם בקול.
*
כל המילים שיצאו מתוך הפה שלי עברו בחדר כמו זמזום של איזה זבוב.
לא השאירו עקבות.
*
אבל עדיין, הייתי צריכה לומר את כולן ולבכות את כל הבכי ההוא. ולא לומר את מה שלא. ולשמור לאחר-כך את הבכי שנשאר.
*
ולנשום.
*
ים אדמה 
אין דבר יותר חשוב מלנשום,
ובכל זאת, איך אנחנו שוכחים תמיד.
נשמע לי שהנשימה הביאה ניקיון
והניקיון הביא עוד נשימה,
נשמע לי טוב,
טוב, ככה זה נשמע.
טוב? כנראה
זה פשוט ככה קרה.
"במקום בו נמצא הטאו אומרים אנשים
הדבר קרה מעצמו"
וחיבוק כמובן.
הזכרת לי את האיש שחיפש חניה, וכשהגיע לכדי יאוש, פנה בצר לו אל אלוהים המוזנח והשכוח, והבטיח לו גדולות ונצורות, רק שימצא לו כבר חניה… ובכן, נמצאה לו החניה, אך ראה אותה האיש מיד הרים עיניו השמימה ואמר: תודה אלוהים, הסתדרתי לבד!