אמסטרדם, 1999 – helpless

9 בערב. אני בבית קפה בליידספליין שזה האמצע של אמסטרדם. שתיתי כל-כך הרבה יין. הדבר הרע בלהשתכר הוא שאחר-כך לא ברור לך מה היה באמת ומה את רק חושבת שהיה, כלומר מה בכלל מותר לך לזכור ומה בגדר המצאה, ומה יהיה מחר בבוקר. הוא שאל, מה תעשי כשתחזרי עכשיו הביתה? ואמרתי, אני אשכב על המיטה וארגיש מטופשת. רציתי לחבק אותו אבל שכחתי ועכשיו התפספסה ההזדמנות. בחוץ יורד עכשיו שלג, המדרכה לבנה לחלוטין, אני רוצה שהוא יהיה פה אבל הוא הלך עם וילם הכלב בוונדל-פארק ושם איבדתי אותו, עכשיו הפארק הפך למקום של אבידה במקום של יופי. אני רוצה לכתוב את כל מה שהיה, אבל עכשיו הכל נראה כמו תהום אחת גדולה

כל-כך יפה בחוץ ואין לי אפילו מצלמה. אני יושבת ליד חלון זכוכית גדול בתוך בית קפה. בחוץ רחבה גדולה מכוסה שלג עם עקבות צעדים וגלגלי אופניים. לאורך ענפי העצים יש מנורות קטנות של כריסטמס. אני לא אתקשר אליו בחיים. אבל אכתוב לו כי הוא שאל אם אכתוב לו מכתב ואמרתי כן. בא לי להגיד, אפילו שלום נורמלי לא אמרתי לך, אפילו זיכרון שלם לא לקחתי ממך, לקחתי זיכרון קרוע, מעורפל, הוא שאל: כשתחזרי לאמסטרדם תבואי לבקר אותי? נפלו לי האופניים בשלג, הרמתי אותם, הוא נתן לי שלוש נשיקות על הלחי, כמו שתמיד בהולנד.

הוא אכל ארוחת ערב שהזמין לעצמו במשלוח ואני שכבתי על הספה ודיברתי עם וילם הכלב בעברית. כשבאתי הוא צילם שני פורטרטים שלי. הוא הסתובב עם קסקט בתוך הבית. הוא ילד קטן אך מתוק. הוא נעלם בתוך השלג של הוונדל פארק וקראתי לו, הוא נפנף לשלום. הלכתי ברגל עד הליידספליין, עשיתי פיפי בחינם בשירותים של הבורגר קינג כי לא היה לה עודף מ-25 גילדן, ולמה שיהיה לה בעצם, עכשיו אני פה. בבית יש לי מרק אפונה הולנדי שהכין לי יאפ, רק מלחשוב על מרק אפונה הולנדי בא לי להקיא. וילם הכלב  נמצא אצלו כבר 12 שנה, שלושת החברים הכי טובים שלו מתו וגם אבא שלו, מה שאומר שכדאי להתרחק ממנו כפי שאומרת מאיה.

הוא גדל בעיר דפוקה ליד ליידן, אח"כ למד ב-דן-האח, ואז התחיל ללמד, כשנמאס לו הוא אמר מספיק, אני מרגיש כמו חלק מהריהוט. ווילם האיש אמר לו: well that’s what you are but you're not going anywhere, boy

יש לי בחילה איומה. הוא הרגיש אשם ואני הרגשתי מטופשת. הוא לא הרגיש מספיק אשם כדי לחבק אותי, כנראה. אולי הוא לא קיים בכלל, צילמתי אותו בפארק בשלג וגם את וילם, והוא אמר שזו תמונה יפה.

עכשיו מולי עצרה מכונית משטרה עם אורות מהבהבים, מבחוץ זרקו על החלון כדור שלג זה לא אישי נגדי. השלג בפארק היה כל כך יפה, אני אשתדל לזכור אותו כך ולא עם השנאה הזו, זה לא עומד להצליח. יש עוד: רביעי, חמישי, שישי, שבת. ארבעה ימים.

"צילום פורטרט הוא לא עלי ולא עלייך, הוא על המרחק שבינינו".  אני אוהבת את ההגדרה הזו. "אף אחד לא יודע על מה את חושבת כשאת עומדת שם או על מה אני, ועל זה הצילום, על החלל שבינינו. אולי עוד חמש שנים אני אסתכל על הצילום שלך ואומר – זה צילום נהדר, ואז אעשה ממנו משהו, אולי רק מהידיים שלך."

(הידיים זה הדבר היחיד הטוב בצילום הזה)

"את היית סקרנית מאד בקשר לתמונות ועכשיו בכלל לא אכפת לך מהן": הוא צדק.

שומעים פה את פוליס, זה בסדר. אצלו שמענו את ניק קייב האחרון, אח"כ  השמיע לי את ניק קייב שר את helpless של ניל יאנג, ואח"כ את התקליט the first born is dead.

כששטפתי פנים בשירותים בבורגר קינג הסתכלתי במראה, האיפור מהעיניים שלי היה מרוח לגמרי מהשלג, בטח נראיתי כמו איזה ג'אנקית והיה לי רק שטר של 25 גילדן, את השאר שכחתי בכיס של הג'ינס. למה רצית לצלם אותי, או לא אותי כל אדם אחר, הוא אמר שכך הוא זוכר אנשים, את נוסעת לך לישראל, אנשים נפגשים ונעלמים, שנאתי שהוא אמר את זה אבל רק כי זאת האמת. זאת דרך לזכור מישהו ואיך הרגשת שראית אותו, וגם ניסיתי עלייך את הפלאשים החדשים שלי.

"איזה דברים את מצלמת?" אני מצלמת דברים שמשקפים משהו מעצמי, "ומהו הדבר הזה?", משהו שתמיד לא במקום, לא שייך, משהו תמיד משתבש, "אהה", הוא אמר.

הוא הראה לי תמונות שצילם החבר שלו אריק שמת מגידול במוח, לאחר שכבר ידע שהוא עומד למות, איך אפשר לצלם כשאתה יודע שתמות? לא נראה לי שבאמת יודעים כלומר לא באמת מאמינים. התמונות היו יפיפיות ולא נראו בכלל כמו תצלומים אלא כמו משהו ישר מתוך הנפש.

נזכרתי גם שנתתי לו תמונה, פולארויד באמצע הוונדל – פארק, אני זוכרת אותו שואל אם הוא יכול לשמור אותה ואמרתי כן, אבל אין לי מושג מה היה מצולם בה, בעצם הוא צילם אותי במצלמה שלי, לא ראיתי את התמונה.

תודה לשרון רז שהזכיר לי היום השיר הנפלא הזה

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “אמסטרדם, 1999 – helpless

  1. יופי של פוסט סיוט, העברת טוב את התחושות, והאמת היא שזה מתחבר לי עם אמסטרדם, שבה הייתי פעמיים בלבד, פעם אחת לבד, בעבר הרחוק מאוד, ומאוד לא התחברתי אליה משום מה, היתה תחושת ניכור שהתחברה כאן עם הטקסט שלך, סוג של LOW עמוק

  2. סיוט? וואו… מילה קשה. אולי כי אני עדיין סנטימנטלית לאירוע הספציפי הזה, ולתקופה בה חייתי באמסטרדם, ולעיר הזאת בכלל, שדווקא הרגשתי בה מאד מחוברת וחיה, ועם זאת יש את הניכור המסוים, אולי זו האירופאיות הקרה וחמורת הסבר. וכן, משהו דיכאוני ששורה במקום שבו השמש לא יוצאת כמעט אף פעם.

  3. כאילו הפס קול הזה הוא הגיבור של החוויה והסיפור שלך. אין כמו ניק קייב שר ניל יאנג בשביל לצלול אל עצב מתוק תהומי של פעם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s