ז'וזה סאראמאגו נפטר בשבוע שעבר. אני רוצה להגיד שאני אוהבת את האופן שבו הוא סיפר סיפורים. את המשפטים הארוכים – ארוכים – ארוכים ואת ההערות והאבחנות שיושבות ביניהם כמו בדרך אגב אבל עם כל כך הרבה התכוונות מדוייקת.

הספר שאני הכי אוהבת  הוא תולדות המצור על ליסבון (הספריה החדשה 1998, תרגום: מרים טבעון).

הסיפור הוא על ריימונדו, מגיהֵ רווק שחי חיי שגרה בודדים, ויום אחד במהלך עבודתו על ספר היסטורי הוא מכניס, באופן מודע ומכוון, את המילה "לא" לטקסט במקום שבו לא היתה קיימת, מה שהופך את כל הספר על עובדותיו.

אחר כך מגיעה  גם אהבה, ואולי זה הדבר הכי טבעי ומתבקש, אחרי שמישהו כמו ריימונדו בוחר לעשות את התנועה ההפוכה לגמרי לכל שגרת חייו, חייבת להגיע אהבה.

יש קטע אחד שאני זוכרת היטב, זו שיחה של ריימונדו והמנהלת שלו (שנעשית אהובתו), בעידודה הוא מתחיל לכתוב בעצמו את הסיפור שהוא רואה בעיני רוחו, סיפור לא-הסטורי על המצור על ליסבון, כזה שמחוייב לדמויות ולאמת של הכותב ולא למה שידוע כ"היסטוריה". סיפור שבו מתקיים "כן" במקום "לא". ריימונדו הופך ממגיה, האיש שמאחורי הקלעים, שמתקן שגיאות של אחרים ושומר עליהם מפני שגיאותיהם, לכותב, למחזאי, לאיש שמתבטא ומדמיין ומרגיש.

"…עושה רושם שאנחנו במלחמה, מובן שאנחנו במלחמה, וזו מלחמת מצור, כל אחד מאיתנו מכתר את רעהו ורעהו מכתר אותו, כל אחד רוצה למוטט את חומות חברו ולשמור על שלו, האהבה תהיה כשלא יהיו יותר מחסומים, האהבה היא קץ המצור. ריימונדו סילבה חייך, אֵת זאת שהיית צריכה לכתוב את הסיפור הזה, אבל על דעתי מעולם לא היה עולה הרעיון שעלה על דעתךָ, לשלול עובדה הסטורית שאינה שנויה כלל במחלוקת, היום גם אני לא הייתי יודע לומר למה עשיתי את זה, אני חושבת, למען האמת, שהחלוקה הגדולה בין בני האדם היא בין האומרים כן לאומרים לא, ולפני שתעיר לי, בהחלט לא שכחתי שיש עניים ועשירים, שיש חזקים וחלשים, אבל אני לא מתכוונת לזה, אשרי האומרים לא, כי מהם אמורה לבוא מלכות הארץ, את אומרת אמוּרה, בכוונה השתמשתי בצורה הזאת, מלכות הארץ שייכת לאלה שיש להם הכישרון להציב את הלׂא בשירות הכֳּן, או לאלה שהגו איזה לא, והם ממהרים לבטל אותו כדי לכונן כֳּן…"

טוב, יש לי כל מיני מחשבות על העניין הזה של כן ולא. למשל, מה זאת אומרת להציב את הלא בשירות הכן? אולי זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו מציבים למישהו גבול ואומרים לו –לא, או – עד כאן. כשהסירוב או השלילה לא נעשים בשביל לסרב אלא כדי לשרת משהו גדול יותר שאומר כן. להגיד לילד לא זה לעיתים קרובות הצבת גבול שהיא הכרחית כדי לשמור עלו, כדי ללמד אותו, כדי להעניק לו ביטחון, או אחריות.

בשבועות האחרונים אני מרגישה שאמרתי כן כל כך גדול לאינספור דברים, התרחשויות ותחושות. אוקיי – הבנתי למה מתכוונים כשאומרים להתמסר. להתמסר למה שקורה או למה שמרגישים גם כשמדובר בכאב ובצער. התמסרות, אני הולכת ומקבלת תחושה יותר ויותר ברורה, זה הדבר הכי מתגמל בעולם, על אף שבעולמנו הקפיטליסטי התמסרות נחשבת בעיני הרבה אנשים לפעולה על סף הפראייריות, כלומר, לפני שמתמסרים, אם בכלל, צריך לבדוק טוב טוב מה מבטיחים לך ואם יש ביטוח.

ובכן – הפתעה! אין ביטוח. לא יודעים מראש מה יקרה. היום חשבתי לעצמי שההתמסרות לרגשות קשים או לא נעימים היא כמו לעבור דרך אש. זה כואב, זה שורף, זה חם מדי, זה נראה כאילו זה לא ייגמר לעולם. ובדרך פלא יוצאים משם ואפילו לא עם כוויות אלא להפך, עם עור שיודע טוב יותר מה להכניס פנימה ומה לסנן.

ברפואה הסינית העור נקרא גם הריאה השלישית, והוא משוייך לאלמנט המתכת, אותו אלמנט בדיוק שקשור לרגשות כמו צער ואבל ופרידה, ולסינון של מה נכנס אלינו פנימה  וכל רגע גם נפרד מאיתנו ומתחדש. שני האיברים של המתכת הם הריאות שבכל רגע שואפות אויר ונפרדות ממנו מיד, והמעי הגס שתפקידו לספוג חומרים שדרושים לגוף ולשחרר החוצה את מה שאין בו תועלת.

ובאותה רוח של אמירת כן, הייתי היום בהופעה של ה- Raw Men Empire

והיא הסתיימה עם השיר הקליל והשמח והאופטימי הזה: