מחול שלושה-עשר / חזי לסקלי
קל יותר לומר: "אינני סובל את
המחול הזה", מאשר לומר:
"בבית הזה גרים רקדנים שאינם רוקדים".
ים אדמה
תמי ברקאי: מטפלת ברפואה סינית ושיאצו, אמנית וכותבת
מחול שלושה-עשר / חזי לסקלי
קל יותר לומר: "אינני סובל את
המחול הזה", מאשר לומר:
"בבית הזה גרים רקדנים שאינם רוקדים".
ים אדמה 
מותר לי להגיב עם שיר נוסף של חזי לסקלי, אביר נעוריי?
שלֹש סבות
אני שונא שירה
ויש לכך שלש
סבות.
הראשונה: איני יכול להניח את ראשי על כתפיה של השירה.
השניה: השירה אינה יכולה להניח את ראשה על כתפי.
השלישית: לשירה אין ראש או כתפיים.
וישנה גם סבה רביעית.
מותר, רצוי וכדאי!
מעולה השיר הזה, (ומעולה חזי לסקלי).
תודה.
הסיבה הרביעית:
באין לי כתף להניח עליה את ראשי,
אני נאלצת להניחו על כתפה (הלא נוחה) של השירה,
ולכן אני שונאת אותה.
אבל
אני
אוהבת את חזי לסקלי
ואת תמי נמרת הלוטוס
חובבת קציצות כרישה
בפוטנציה.
וחוץ מזה… הריצפה עקומה.
יש ימים (כמו היום) שלי, לפחות, נתנה השירה כתף להניח עליה את הראש. ולו לכמה דקות 🙂
בימים כאלה הרצפה קרירה, הקציצה כרישה, והאהבה אהבה.
תודה גם לך יקירתי מלבבת הלביבות או מקצצת הקציצות אמיצת הלב.
השיר הזה בהחלט נרשם על הלוח הבודהיסטי שלי
הוא גאוני
מעניין מה היה אומר חזי על ההקשר הבודהיסטי שהענקנו לשיר 🙂
אני חושבת על ההרגל המגונה, האנושי
לפסול משהו, המחול במקרה הזה
ולומר שהוא בלתי נסבל, או דפוק, או לא מספק, או לא מספיק
או משעמם
במקום לבדוק האם אנחנו מוכנים לסיכון שבלרקוד אותו
להנאה שבלרקוד אותו
לשמחה לתנועה..?
והרי המחול הוא החיים עצמם. וכמה קל לומר לפעמים שהם בלתי נסבלים, בעודנו דוחים מעלינו את העולם
הי תמי!
חיפשתי את השיר ברשת והגעתי לביתך החדש. ברוכה הבאה, אם אפשר לאמר כך.
מענין שגם אני כמו המגיבה למעלה כתבתי על חזי לסקלי והבודהיזם:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=11228454
אגב, השיר שימש באיזה מאמר ביקורת שקראתי דוגמא להיותו של לסקלי מבקר מחול חסר רחמים… בעקבות דבריך בתגובות אני מבין יותר את השיר, שבעצם מבקר את מה ש"קל יותר לאמר".
הי איתי,
שמחה שהגעת, ברוך הבא עד מאד!
עכשיו אקרא את מה שכתבת על חזי שלנו.