ובכל זאת, שיר אהבה

אז ממה אנחנו נפרדים כשנפרדים מאדם אהוב?

התשובות הראשונות המתבקשות הן – מהחוויות שהיו לנו יחד,

מההרגלים שהתרגלנו אליהם וקשורים בו,

מהציפייה.

אולי הכי הרבה מההרגלים.

ואולי יותר מכך, ממה שחשבנו על עצמנו בעזרתו, או ביחס אליו.

כשרק מכירים מישהו, (כל מישהו, אני חושבת, אבל הרבה יותר כשמדובר בהיכרות זוגית) אף אחד לא רוצה להיות זה שמרגיש יותר מהשני, כי זה סוג של לצאת פראייר, או במילים אחרות – להחשף כפגיע יותר. ככל שהקשר בתחילתו,  זה חזק יותר – הרצון שלא להיות זה שמרגיש יותר, שרוצה יותר, שמצפה ליותר. יש איזו ציפייה להפך – להיות קול, לזרום, עם ארשת שאומרת שמה שלא יקרה אני סבבה עם זה..

אותו הדבר עלול לקרות בסוף היחסים, גם אז אף אחד לא רוצה להיות זה שנפגע יותר, זה שכואב יותר, זה שרוצה יותר… או להפך – יש רצון לתפוס את העמדה הקורבנית והמאשימה והסובלת, זו שתמיד מסדרת את העניינים – אם רק היא / הוא לא היו מתנהגים ככה / אומרים ככה ואיך הם הרסו הכל, וכמה הוא לא בסדר.

לפני חודשיים בערך השתתפתי במפגש דהרמה עם כריסטופר טיטמוס. כריסטופר טען טענה מאד מוזרה בעיניי, בהתחשב בעובדה שהוא נזיר לשעבר ומורה לדהרמה בין החשובים במערב. הוא טען שלדהרמה אין הרבה מה לתרום בתחום של יחסים זוגיים.

אבל משפט אחד שהוא חזר ואמר נחרט בזכרוני, "אם ביחסים מישהו צריך להיות זה שאוהב יותר, מי יתן ואני אהיה האחד הזה" – "May I be the one"

וזו אולי ההוכחה שלדהרמה יש הרבה מה לתת גם ליחסים הזוגיים, כמו לכל תחום אחר בחיים. כי היא מלמדת בדיוק את זה –  את היכולת לשהות עם כל רוחב החוויה, לא להתכחש לאהבה ולדחות אותה רק בגלל שפגעו בנו. להמשיך ולחוות את האהבה קודם כל ככוח שמאיר את האוהב עצמו. ולזכור שאין לנו שליטה בכלל על מה שבוחר האדם השני לעשות עם האהבה שלנו, ויותר מכך, שבמהותו גם הוא רק רוצה להיות מאושר יותר, ולהמשיך לאחל לו את כל הטוב שאנחנו מאחלים לעצמנו.

יש מי שיגידו שזה נשמע מאד מתוק ורוחניקי, ועם כל הכבוד, עם אהבה ואור לא הולכים למכולת. שמעתי את זה יותר מדי בחודשים האחרונים בכל מיני גרסאות.

ואם מישהו יגיד שזה קל אני לא אאמין לו, כי זה לא. זה כן, כנראה, נעשה קל יותר עם הזמן, להישאר עם כל מה שקורה, אבל עם פחות כעס ויותר השלמה.

אני קצת נדהמת ממה שקורה בתוך הסערה שאמנם הולכת ונרגעת, סערת הפרידה. כאילו התקלפו ממני שכבות שבכלל לא ידעתי שהיו שם, משהו בי חשוף כל כך ולא מתווכח עם מה שקורה.

אני נוסעת באוטובוס ופתאום אפילו בלי סיבה ממשית, לא זיכרון ולא מחשבה, יש לי דמעות בעיניים, וזה אפילו לא ממש אכפת לי. כמה זמן מתוך החיים יוצא לנו להיות ככה מקולפים, כשהרגשות על פני הקרקע, ולא מביאים איתם לא רחמים עצמיים ולא התענגות סובלת או האשמה, הם פשוט שם ואחר כך הם חולפים ומפנים מקום לאחרים… כמה פעמים יצא לי לכתוב בבלוג משהו כל כך חשוף?

ובסגירת מעגלים עם הפוסט הקודם, ועם החבר הראשון שלי שמי יודע איפה הוא היום, ועם הפעם האחרונה שבה הקשבתי לשיר הזה ושרתי אותו והתכוונתי לכל מילה: שיר אהבה.

lovesong

מודעות פרסומת

13 מחשבות על “ובכל זאת, שיר אהבה

  1. יקירה! תודה תודה תודה. הדברים של כריסטופר כל-כך נכונים, ואני אומרת את זה כי יש לי חבר טוב טוב שהגיע בדיוק לזה מבלי לתרגל דקת דהרמה. איך אני זוכרת את הדמעות האלו שזולגות מעצמן, הייתי מסתובבת בעיר ורוצה לעצור אנשים ולשאול אותם אם הם חוו שברון לב ואיך המשיכו לחיות כך עם הלב מטפטף לכל הכיוונים. מאחלת לך להמשיך בדיוק בדרך הזו שאת הולכת בה…

  2. לא זוכרת באיזה ספר (של מבוגרים לא של ילדים, אולי אפי בריסט הנפלא של פונטנה ואולי אחר) השאלה שמעסיקה את הנערות בפנימייה היא "מה היית מעדיפה, הכי לאהוב, או הכי להאהב, וזאת שאלה בוערת וחיה שיש לה השלכות גם לכיוונים אחרים משל הדהארמה, למשל האם את רוצה לחוות ולחיות את חייך במלואם ועד הקצה או שאת מעדיפה נוחות והגנה.
    זה ממש לא מובן מאליו שאף אחד לא רוצה להיות זה שיאהב יותר.

  3. אני חושבת שלעיתים קרובות ההרגל המנצח הוא הצורך בביטחון ונוחות.
    לא מובן מאליו להרגיש נוח בעמדה שבה אני אוהבת יותר, או מסכימה להיות חשופה יותר, אבל כשמרגישים שם טוב – זה מתקרב כבר לחיים מלאים.
    גם ההבדל בין חיים מלאים וערים לבין חיים מוגנים שבהם יש סינון כלשהו של עד כמה אני מוכנה להרגיש או להסתכן או להחשף, גם בו בעיניי עוסקת הדהרמה, אם יוצאים מהנחה שאין ממה להתגונן באמת, משום שאהבה עצמה היא תחושת חיות ולהתגונן מפניה זה אומר לחיות חיים חסרים.

  4. כן, לגמרי, אבל התכוונתי למה שחורג מזה ולפעמים מערב גם יצר הרס עצמי ופלירט עם הסכנה, לאידאל של לחיות על הקצה שלפחות כשאני הייתי קטנה (קצת מזמן) קיבל הרבה נקודות, לעומת הבטחון והנוחות המשעממים והבורגניים.

  5. הבנתי עכשיו יותר טוב. כן, זכורה לי הראייה המוקצנת של או לפלרטט עם הסכנה או למות משעמום…
    כנראה האתגר הוא (וזה כרוך בהתבגרות ובעבודה לא מעטה, לפחות בשבילי) למצוא ביטחון ונוחות מתוך יכולת להיות במלוא רגשותינו. גם בשגרה כשחווים אותה באמת יכול להיות הרבה חדש. אם היא סוג של מסגרת ולא של מטרה. לא קל תמיד להיות ערים לזה.

  6. אני גם מאחלת לעצמי עד סוף חיי ללמוד להיות זו שאוהבת יותר. גם בזוגיות וגם בכל מפגש אחר. בכל פעם שאני פוגשת יכולת כזו אצל מישהו אני רואה בה גדולה עצומה.
    מאד אוהבת את הבלוג שלך.

  7. תודה דנה, ברוכה הבאה בצל קורתי!

    לאהוב יותר אומר כנראה באופן כללי להיות מוכנים להרגיש יותר…
    מי יתן ונרגיש ככל יכולתנו ונצליח להיות בנוכחות מלאה עם האהבה ועם כל מה שהיא מביאה איתה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s