פריס, 6 במרס 1855

גבירתי,

לידיעתי הובא שהואלת לסור אמש שלוש פעמים לביתי.

לא הייתי בבית. ומפאת ההשלכות הבלתי-נעימות שעקשנות כזאת מצדך עתידה לשאת, והחרפה שהיא עלולה להמיט עלייך, הריני מוצא בזאת לנכון להתריע מראש: אף פעם לא אהיה בבית.

בברכת שלום.

ג.פ.

בוקר יום שלישי

(גוסטב פלובר, המכתב האחרון מתוך 'מכתבים ללואיז קולה', תרגום: דורי מנור, הוצאת המעורר 1999)

אף פעם לא אהיה בבית.

נכון שפלובר כותב את המילים האלה כדי לומר: עבורך, אהובתי לשעבר, אינני נגיש יותר. במילה אחת: תתקדמי.

אבל אני חושבת על המילים האלה: אף פעם לא אהיה בבית.

פרידה מאדם אהוב היא סוג של יציאה מהבית. אם אהבה היא סוג של בית ולא משנה איזה, הסיום שלה משליך אותנו החוצה, ושולח אותנו לחפש את הבית מחדש.

זה יכול להיות בית פיזי אבל אני מדברת בעיקר על הבית שבתוכנו.

כבר הזכרתי בעבר את האמרה "Be an Island to Yourself", הצעה בודהיסטית, לאיך להיות בתוך הסערות שמתרחשות כל הזמן בפנים ובחוץ.

כששאלו אותי פעם איך עושים את זה, אמרתי שזה קצת כמו להחזיק משהו יקר ואהוב ועדין. (ובעצם גם מי ששאל אותי הוא בעצמו דבר כזה בשבילי: יקר ואהוב ועדין).

ועכשיו להיות בית לעצמי זה הדבר הכי קשה, כי סוער וכי יש רגעים שזה בלתי נסבל, והכל מתהפך מרגע לרגע, ופתאום קל ומרווח ואחר כך שוב עולה על גדותיו. זאת המשימה, לחזור הביתה בכל רגע שבו זה מתאפשר.

במחשבה של 5 האלמנטים הסיניים, הרגש הוא מים. והוא יכול להיות גם אש. יש הצפה, או סערה או צונאמי, או שריפה, ואולי גם וגם, כמיטב אסונות הטבע, שמכים בכוח גדול. למים יש תנועה חזקה כלפי מטה, אפשר להמשיל אותם לרגשות העכורים ולנטייה לשקוע. ואילו האש היא כוח שעולה למעלה, בוער, שורף ומכלה. בכל מקרה, אש או מים, לשניהם יש אופציה להיטיב, כשהם בפרופורציה נכונה: אש שמחממת אבל לא שורפת, ומים מחיים אבל לא מטביעים.

והבית? הבית עשוי מאדמה,  הוא עצמו אדמה, מגנה, מכילה, אני נזכרת באגדה על שלושת החזרזירים שסגורים בבית מפני הזאב שנושף רוחות עזות, יש סיפור כזה, נכון? או שיצרתי גרסה חדשה לאגדה אחרת..

ועכשיו בכל זאת, ציטוט מהימים שבהם פלובר היה בבית, וכתב ללואיז:

"הו לא, כדי לשאת חן בעיניי אין שום צורך שתקבלי על עצמך את תנאי הנשיות הרגילה… כלום אינך מרגישה שהעבותות הקושרים אותנו נעלים הם מעבותות הבשר, ונבדלים אף מן האהבה שביננו? אל תשחיתי את מה שקיים… ניצמד איפה לנתיבנו אנו, נתיבנו הפרטי והנבדל. – ככל שממעטים רגשותיו של אדם להלוך בעולם, כן תמעט שבריריותו של העולם לדבוק בם.

לזמן לא תהא אחיזה באהבתי, כי אין היא אהבה כפי שצריכה אהבה להיות. אומר לך דבר שוודאי ישמע לך מוזר: אינני סבור שאפשר לומר שאת האהובה שלי. ההגדרה השגרתית הזאת לעולם אינה עולה על דעתי כשאני חושב עלייך.

– יש לך מקום ייחודי בליבי, מקום אשר איש לא שכן בו. בהעדרך, הוא יוותר גלמוד. – ועם כל זה בשרי כרוך אחר בשרך, וכשאני מביט בך עירומה נדמה לי שכל נקבובית בעורי נפערת לנוכח בשרך…

תמיד אתך.

ג. שלך"

יום שבת, אחת אחר חצות, 11 בדצמבר 1852