אוטופסיכוגרפיה / פרננדו פסואה

המשורר הוא מְכַזֵב

שכּׁה בכזביו מפליא

שהוא ממציא את הכאב

גם כשהוא חש בו בעליל.

והקוראים את שֵכָּתַב

חשים יפה בכאב קרוא,

אך לא בשני כאביו

אלא בִּשְנָיִם שלא קָרוּ.

הדמיון טוחן את הכזבים

כשאת הגלגל מסובב

קרון-צעצוע מחוטים עבים

אשר קוראים לו לב.

(מתוך "כל חלומות העולם", הוצאת כרמל, תרגום: יורם ברונובסקי)

לפני 11 שנים (או שמא 12? בכל מקרה הרבה יותר ממה שבעצם נראה לי) הגעתי לאמסטרדם כדי להישאר בה חצי שנה. קיבלתי מתנה מדהימה מ'בצלאל' – את האפשרות לצאת מבצלאל עצמו לסימסטר שלם בחו"ל, לחוות לימודים שמתנהלים בצורה אחרת, ברוח אחרת, וכמובן בשפה ותרבות ומקום אחרים לגמרי.

את אמסטרדם הכרתי כבר קודם, ביקרתי בה לא פעם. כבר בביקור הראשון שלי בה, בגיל 14 או 15, מהר מאד חשבתי לעצמי שיום אחד אני אגור כאן. משהו בעיר הזו הקסים אותי מייד.

אז הגעתי, והלכתי לאקדמיה לאמנות "ריטפלד" ולמרות שזו אקדמיה ואפילו די נחשבת, גיליתי שכל קשר בין התנהלות אקדמית כפי שהיא מיושמת בארץ, הוא מקרי בהחלט. ב"ריטפלד" אין מזכירויות, המחלקות מפוזרות באופן לא ממש ברור בתוך הבניין, אין שילוט, ואף אחד לא סופר נקודות זכות על קורסים. בקומת הכניסה היה מן קיוסק חמוד שבו מכרו ציוד אמנות פשוט וזול. בקפיטריה עבדו סטודנטים מהאקדמיה עצמה, ובשירותים שבקומת הכניסה היה חוט אחד שירד מהתקרה והיה מפעיל את האזעקה של הבניין אם משכו בו, וזה קרה די הרבה, כי בהולנד לעיתים קרובות מורידים את המים בדיוק באותה צורה – עם חוט שמגיע מהניאגרה שהיא מאד גבוהה משום מה.

בשבועות הראשונים של הסימסטר היתה תלויה על הדלת של הקפיטריה רשימה מודפסת של הקורסים שניתנים לבחירה. שלא כמו בבצלאל, לקורסים לא היו שמות מתחכמים או פיוטיים, היה רק שם של מורה ומה הוא מלמד: ציור, רישום, צילום, הדפס וכו'.

כדי להבין מה אני רוצה ללמוד הייתי צריכה ללכת לחפש את המורים ולדבר איתם.

ככה הגעתי לליזבט, המורה לרישום בכיתת ערב. ידעתי שאני רוצה ללמוד רישום, אפילו חייבת לרשום. ניגשתי אליה בכיתת הלימוד בשעור הראשון והסברתי לה מי אני ושאני בחילופי סטודנטים מהמחלקה לצילום ורוצה מאד להמשיך לרשום. ליזבט התרצתה למרות שזו היתה אמורה להיות כיתה סגורה ואישרה לי להשאר לשעור הראשון.

בסוף השיעור, שהיה מרתק וגם נעים, היא הוציאה מהתיק שלה מחברות קטנטנות שהכינה בעצמה. הדפים היו חלקים לגמרי אבל בדף הראשון היה מודפס השיר הזה של פסואה, בהולנדית כמובן.

ליזבט נתנה לכל סטודנט מחברונת קטנה, וביקשה שנתייחס בתוך המחברת לשיר הזה, ברישום, ונחזיר לה את המחברת בשיעור עוד שבועיים.

היא נהגה לעשות זאת כל שנה, ושמרה את המחברות הללו כמזכרות מהתלמידים שלה.

זאת היתה אחת העבודות שהכי נהניתי לעשות. דווקא מתוך הידיעה שאני עושה אותה כדי להפרד ממנה, ולתת אותה במתנה לאישה שהיה לי כבר ברור, שהוראה בשבילה היא נתינה.

בשיעור השלישי כשהבאתי לה את המחברת שלי, בהתרגשות ושמחה, ליזבט הסתכלה ברישומים, חייכה ואמרה, "הו, זה כל כך את!".

(ואם זה היה קורה היום, הייתי אומרת לה: "לא, את!")

אז איפה ההזמנה אתם שואלים ושואלות, תריסר קוראיי הנאמנים, אז ככה, בהמשך לפוסטים הקודמים על מתנות, אני מזמינה את כל מי שקורא ומתחשק לו, לכתוב משהו על מתנה שהוא קיבל, או נתן. מתנה שהיתה משמעותית. או מפתיעה. ושעשתה משהו בלב.

תכתבו בבלוג שלכם, אם יש לכם. תנו כאן לינק בתגובות.