בהמשך לכתם העיוור.

אולי הלב מסוגל לראות לפעמים את מה שהעין לא רואה?

ביפן של פעם, שיאצו היה מקצוע לעיוורים. ואומרים ביפנית, "לב של שיאצו הוא לב של אמא". עצימת עיניים בזמן שאני נותנת טיפול, מאפשרת לי להקשיב לגוף, להתמסר לשקט ולפשטות, לתת מקום לתחושה שמעבירה מידע, בלי צורך לתמלל אותו.

ברפואה הסינית הגוף משול לממלכה: הלב הוא הקיסר, והכבד הוא שר הצבא.

הכבד יכול להיות דמות די תוקפנית, עקשנית, עצבנית. הוא רוצה שהדברים ייעשו על פי דרכו. הוא שייך לאלמנט העץ, אלמנט של יצירה, פריצה, תנועה – לא תמיד חלקה והרמונית. הוא המתכנן, הרואה למרחוק, הוא אחראי על שליחת האנרגיה – צ'י לכל מקום בגוף על פי מידת הצורך, והוא מזין את העיניים, או כמו שכתוב בספרים: "הכבד נפתח אל העיניים". לכן הראייה קשורה בו.

והלב? הלב הוא הקיסר, הוא לא צריך לעמוד עם משקפת בחלון. יושב לו בארמון, מוגן על ידי מעטפת הלב (סוג של עוזר אישי, או מזכירה שמכירה את הבוס שלה היטב, ויודעת לסנן טלפונים וכניסות לחדרו). הוא שייך לאלמנט האש, אלמנט של רגש חזק, של חום שיכול להיות נעים, מקרב ומנחם ויכול להיות שורף והרסני.

הלב נפתח אל הלשון, ואכן כשאנחנו במצב טוב, יהיו ליבנו ופינו שווים. נוכל לומר את מה שבליבנו (בעזרתו האדיבה של הכבד, ששום דבר לא נע בעצם בלעדיו).

אני חושבת שהרבה פעמים נוצר בלבול תפקידים. אנחנו מדברים מהכבד, כלומר מהחלק  שעומד בעמדת השמירה. זה שעסוק בסינון רעלים אבל לפעמים משאיר אותם בתוך הגוף מתוך אי נוחות, אשמה, בלבול, או פשוט כי הוא לא עומד בעומס.

והלב, לפעמים רואה, אבל לא תמיד מצליח להביא את דברו כל הדרך עד הלשון. כנראה שגם מתוך חשש, אשמה, אי נוחות, מה יגידו…וכמובן כי לפעמים אנחנו פשוט לא לגמרי מאמינים, או סומכים על מה שהלב אומר. הגנרל שלנו מפקפק, רוצה הוכחות, עובדות בשטח, ושלא יבלבל אותו הקיסר עם כל החלומות והכמיהות שלו.

הייתי רוצה לא להיות אף פעם חשדנית כלפי הלב שלי, גם כשהוא אומר דברים מוזרים.