"גם במאה העשרים אפשר עוד להאמין בניסים"

הספר הכי מפתיע שקראתי לאחרונה הוא "השמיים שבתוכי" מאת אתי הילסום.

האפשרות לקרוא את הספר הזה היא נס כשלעצמה – מחברות יומן שנכתבו בשנים 1941-1943, נשמרו כמעט 40 שנה והוצאו לאור.

מה שמדהים כל כך באתי הילסום הוא התעקשותה ההולכת ומשתרשת, לשמור על היותה אדם אוהב, מאמין ונוכח. ככל שהמציאות הולכת וסוגרת עליה ועל יהודי הולנד בכלל, ככל שהמילה השמדה הופכת משמועה רחוקה לעובדה קיימת בתוך חייהם שלה ושל הקרובים לה, מתרחב התהליך הרוחני של אתי, והיא מצליחה לחיות ולפעול יותר ויותר מתוך תחושות של חמלה, אהבה, שמחה והתפעלות מהעולם. העולם על כל הרוע שבו, כלומר בבני האדם.

היא התעקשה לנסוע למחנה וסטרברוק, ועבדה שם, סייעה לאנשים ולנשים שהמתינו חולים, דואגים, באי ודאות ופחד ל'נסיעה לפולין'. עד שגם היא עצמה נשלחה עם משפחתה 'אל המזרח', ומתה באושוויץ.

בכל עמוד בספר הזה יש כל כך הרבה אנושיות, וחמלה, ואהבת אדם ומילים ויצירה. אני אצטט כאן רק שלושה קטעים קצרים.

"כאשר קורה מקרה אסון באיזה מקום, האינסטינקט הטבעי של האדם אומר לו לרוץ לעזרה ולהציל את מה שניתן להציל. ואילו אני עומדת להלביש תינוקות הלילה הזה ולומר דברי הרגעה לאמהות, ולזה אני קוראת "לעזור". אני כמעט יכולה לקלל את עצמי בגלל זה. הלא אנחנו יודעים, כי אנו עומדים להפקיר את החולים ואת חסרי הישע שלנו לרעב, לחום ולקור, לחוסר מחסה ולהשמדה, ובעצמנו אנחנו מלבישים אותם ומלווים אותם אל קרונות הבהמות הקרחים…"

"פעמים רבות, בעת ששוטטתי לי בווסטרברוק, בין חברי מועצת היהודים הרעשנים והמתנצחים והפעלתנים יותר מדי, הייתי חושבת לעצמי: לו יכולתי להיות חלק מנשמתכם. לו יכולתי לקחת אליי את הטוב שבכם, הטוב שקיים ללא ספק בכל אחד מכם. לא הייתי צריכה לעשות הרבה, אלא להיות. לו יכולתי להיות הנשמה שבגוף הזה. ואני יודעת שבכל אחד מכם הייתי מוצאת איזו מחווה או איזה מבט, שהם מעל ומעבר למה שמצוי בכם ולמה שידוע לכם על עצמכם. ואני הייתי שומרת עליהם".

"רבים היו קוראים לי שוטה ותלושה מהמציאות, לו ידעו מה אני חשה וחושבת. ובכל זאת אני חיה את המציאות יום יום. האדם בעולם המערבי אינו רואה ב"סבל" חלק מהחיים. משום כך אין הוא מסוגל להפיק מן הסבל כוחות חיוביים… האדם צריך להיות מסוגל לחיות גם בלי ספרים, בלי כלום. הרי תמיד תשאר לנו פיסת רקיע קטנה, ותמיד יהיה בתוכי די מקום לשלב בו שתי ידיים בתפילה".

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “"גם במאה העשרים אפשר עוד להאמין בניסים"

  1. זה אחד הספרים הכי מעוררי התפעמות שקראתי,
    איזה בחורה מדהימה היא היתה.

    המילים האחרונות הזכירו לי את השיר הזה, של לאה שבת:

    ואני יודעת שבים
    יש גל אחד שהוא שלי
    ועץ אחד שהוא שלי
    וכוכב אחד שלי
    וילדה קטנה שהיא שלי
    וחתיכת שמיים.

  2. שרון, זה באמת מדהים כמה-לא-מדברים על הספר הזה. אולי כי הוא כ"כ לא 'ספר שואה'. כי היא לא מעלה על נס את היהדות, אלא את האנושיות, או לא הופכת אותן לזהות זו לזו.

    ומיכל, יש באמת קטע בספר בו היא אומרת שאמנם שטח המחייה של היהודים מצטמצם מרגע לרגע, וחברה אומרת כמה זה מכעיס ששוללים מהם את הטבע – שאינו שייך לאיש. ואתי אומרת שאת השמיים שבתוכה אי אפשר לגזול ממנה. משם כנראה שם הספר.

  3. כנראה שבאמת לא מדברים עליו. אתמול הייתי במקרה בחנות ספרים תל אביבית לקנות לבני חוברת אנגלית חדשה לבית הספר אז כבר שאלתי על הספר הזה. המוכרת חיפשה ואמרה למוכר אחר- "אתה רואה, לא רצית להביא את הספר הזה". לא קניתי אותו לבסוף כי הוא במחיר מלא, אחכה עם זה, שיירד במחיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s