ערימה (סדר. בלאגן)

יש לי זיכרון ילדות רב פעמים, בו אמא שלי מחליטה לסדר את  החדר / ארון / מגירות / הבית.  בשלב מסויים שתמיד הגיע, היא היתה מתיישבת באמצע הבלאגן (שהוא שלב הכרחי בדרך אל הסדר, לפחות אצל אנשים עם דרך פעולה שמייצרת בלאגן), ושואלת מי התחיל עם העניין האדיוטי הזה של לעשות סדר.

אני  בעיצומו של תהליך סדר מתמשך בבית שלי. ונראה לי, וזה לא יפתיע אף אחד, שכל העניין הפיזי הזה של רהיטים וחפצים הוא רק סמל למה שקורה בפנים.

אני חושבת שזה קורה כל הזמן, יש לנו רצון לשינוי, ואפילו רעיון די ברור על איך צריכים הדברים להיראות. אם היה אפשר לדלג על שלב המעבר ולקפוץ ישר לשם, היינו קופצים.

אבל מסתבר שצריך לעבור כל מיני עיניינים בדרך, לפגוש המון חפצים מיותרים, וגרוע יותר, את אלה שצריך להחליט אם הם מיותרים או לא, כלומר לנקוט עמדה, ולפעול בהתאם.

ואז מגיע הרגע הזה, של להתיישב על איזו ערימה, ולהתפלל או פשוט לחכות, שיגיע מישהו אחר לפתור את המצב הבלתי נסבל, ויאפשר לנו ללכת לישון, ולקום לבית מסודר. אפילו בית אחר. בעצם, בית של מישהו אחר נראה כמו המקום הכי נחשק באותו רגע – בתים של אחרים, מבולגנים ככל שיהיו, נוחים יותר, כי זה לא הבלאגן שלי.

אז רהיטים זזו, חדרים שינו ייעוד, פקקי תנועה נוצרו מהצטברות אותם חפצים שנושלו מהנחלה בה חיו בשלווה ו"אספו אבק" כמו שאמא שלי אומרת, במשך כמה חודשים או שנים.

הערימה הזאת שתקועה באופן בלתי סימבולי במרפסת שלי (טוב… לקרוא לזה ערימה זה קצת נאיבי וציורי. מדובר באוסף חפצים שונים ומשונים, חלקם כבדים, חלקם בעלי חשיבות נוסטלגית, וכולם לא זכו לשימוש מזה זמן רב מאד) היא ביטוי פיזי לכל מה שמעכב את השינוי.

הפחד מלהזדקק למשהו שכבר לא יהיה.

הפחד מלעשות פעולה שאין חזרה ממנה.

הפחד מלהתחיל משהו חדש ולכן בלתי ידוע.

הפחד מלהיפרד מהעבר, כלומר מכל דבר שבעזרתו אנחנו מגדירים את עצמנו.

(אפשר להוסיף כאן את הפחד להשאר לבד שגורם לי לכתוב בלשון רבים).

ובאופן בלתי סימבולי, הרשומה הזאת גם היא מונחת כערימה של מילים (די מסודרות, אמנם) כטיוטה כבר כמה ימים. אין בזה שום דבר רע כשלעצמו, מדי פעם אני ניגשת אליה ומשנה כמה מילים ומרוויחה תחושת סיפוק לכמה דקות.

ועכשיו אני אומרת – מספיק. מה משאיר את הטקסט הזה כטיוטה אם לא כל מיני רצונות לפרסם את הרשומה המושלמת על סדר ובלאגן, והפחד לפרסם משהו שייראה לי אחר כך חסר, לא מספיק, לא מעניין.

יאללה –  סוף שבוע טוב, מסודר, מבולגן, ובכלל.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “ערימה (סדר. בלאגן)

  1. בלאגן, אי-סדר, מהפכה, אנדרלמוסיה.

    כל הדברים האלה שקוראים להם חיים את מתכוונת?

    כל הדברים האלה שצריכים לקרות בדרך אל ההבנה והסדר וההגיון, אלה שיבואו ויחלפו ויהפכו שוב…

    לבלאגן?

    נמרת הלוטוס שלי, חיבוק לך ממני, ושתדעי
    שגם אצל מי שהבית מסודר, הבפנים יכול להיות מבולגן…

    יחי האנדרלמוסיה!
    (סתם, אני נורא נהנית להגיד את המילה המקסימה הזו)
    ושבת שלום.

    • כן. בדיוק כל הדברים האלה…
      במשפחה שלי נוהגים לומר שלעשות סדר להעביר את הבלאגן ממקום למקום.
      שזו הגדרה לא רעה גם לחיים עצמם, לא?

      ואנדרלמוסיה זו לגמרי מילה מקסימה.

  2. בעיקר מדוייק, לא רק יפה, כתבת בעיקר מדוייק, מזדהה עם הכתוב, במיוחד כשתיארת מעולה את הרגע ההוא שמגיע, של חיכיון, בהייה, פסק זמן, ורצון ללכת לישון ולעזוב את הכל. טוב. שרון רז

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s