הרהורים על כסף וטיפולים, ואף מילה על השינויים ב'רשימות '

נתחיל דווקא מהסוף (של הכותרת), הרבה דיבורים על סוף יש כאן ברשימות בימים האחרונים,וזה ממש מדגדג להתחיל לכתוב על שינויים הגירה עזיבה ועוד מילים שמעוררות את הלב והזכרון והכמיהה.

אבל אני אשאיר את זה לפוסט אחר, בעיקר כי אני אופטימית, בינתיים נחגוג את האפשרות להעלות פוסט חדש.

מאמר זה, שפורסם באתר סינית – מרכז למטפלים ברפואה סינית, הוא הרהור בנושא שבעיניי מדובר פחות מדי -כסף וטיפול.
מטפלים, ואתרים למטפלים, כותבים ומדברים הרבה על שיווק, על איך להגיע למטופלים ואיך להשאיר אותם אצלנו. מדברים על כסף גם כאחד מהגבולות שמייצרים סביבה בטוחה לטיפול – החשיבות של תשלום עבור טיפול בסכום ידוע מראש.
אבל מה הכסף וקביעת הסכום שניגבה מייצרים אצלנו, במערכת היחסים שלנו עם עצמנו ועם המטופל? ואיך זה משפיע על כמה מטופלים יהיו לנו?

כסף הוא נושא טעון עבור רובנו, אם לא כולנו. אנחנו רוצים להרוויח אבל לא להיות רודפי בצע. לא לקבל פחות מדי ולא להרגיש מרומים או מוערכים מעט מדי. אנחנו זקוקים לכסף פשוט כדי לחיות ולספק את כל צרכינו וגם כדי לתמוך ביכולת הטיפול ולהרחיב את הידע שלנו, ולא פחות חשוב, כדי להנות מדברים שכסף מאפשר.

מאז התחלתי לעקוב אחר הבלוג של רואי על רפואה סינית קהילתית, ובעצם עוד קודם, עלו הרבה שאלות ביני לביני בסוגיית התשלום, בעיקר כי לתחושתי זו שאלה שעד שלא יימצא לה הפתרון ש'יתיישב' טוב, לא אוכל 'לצאת לעולם' כמטפלת, באופן שלם ונוכח כפי שאני שואפת.

עם התקדמות הלימודים המהלך הטבעי למטפל הוא מעבר מאימון וטיפול בחברים וקרובי משפחה, לטיפול באנשים אחרים, ממעגלים רחוקים יותר שיגיעו אלינו רק למטרת הטיפול.

המעבר הזה תלוי בהרבה נסיבות. הוא מלווה בהתארגנויות טכניות ומנטאליות (שינוי תפיסה עצמית מסטודנט למטפל).
אחת השאלות שמטפל צריך להתמודד איתן היא שאלת המחיר שיגבה עבור טיפול, האם הוא מוכן לתת הנחה, למי ובאיזה תנאים.

הסכום שנקבע מושפע מכמה גורמים, המרכזי שבהם הוא כנראה המחיר המקובל אצל מטפלים מסוגו, וכן ניסיון המטפל, הוצאות שיש לו (שכירות קליניקה, נסיעות) איזור מגורים וכן הלאה.

כשסטודנטים מתחילים לטפל מתעורר דיון סביב השאלה כמה לגבות על טיפול. יש בשיחות סביב הנושא הזה סקרנות ורצון לשמוע סכום שיניח את הדעת, שיאשר את מה שאנחנו יודעים על כמה ראוי, מותר ומקובל.
אז מה הבעיה? יש סטנדרט, יש טווח מחירים מקובל, קדימה – אפשר להתחיל לשלוח מיילים ולהזמין אנשים לטיפול והם יבואו. לא? אז כידוע, לא בטוח בכלל. להרבה מאד מטפלים אין מספיק עבודה. הרבה מאד מטפלים עוזבים את התחום כי הם לא מצליחים להתפרנס, והרבה מטפלים עובדים, במקום או לצד עבודה פרטית, בקופות חולים בתנאים מחפירים ונאלצים לשבות כדי להעלות לדיון את תנאי העסקתם, כפי שקורה בחודשים האחרונים בכללית משלימה.

כפי שאומר גם רואי, יש פרדוקס בעובדה שאני כמטפלת אבקש על טיפול מחיר שאני עצמי לא יכולה לשלם, לא על טיפול קבוע, לעיתים קרובות ולאורך זמן.
חלק מההתכוונות של טיפול ברפואה הוליסטית הוא שלא להגיע לטיפול אחרי התפרצות המצב האקוטי, אלא לפעול לתחזוק הגוף בצורה נכונה באופן שגרתי, לחזק אותו ואת מודעות האדם לדרכים בהן הוא יכול להיות בריא יותר – אם זאת על ידי תזונה מתאימה, היכרות עם מה מועיל לנו ומה מזיק, הנחיות לפעילות גופנית וכד'. מודעות כזו לא יכולה לקרות ולהתקיים מטיפול חד פעמי, היא מחייבת תהליך משמעותי או מפגשים קבועים עם המטפל, גם אם לא בפרקי זמן צפופים.
אם אני וחבריי המטפלים לא יכולים להרשות לעצמנו ללכת לטיפולים באופן קבוע  – למי אנחנו, כמטפלים, פונים? לאנשים 'אחרים'. לא לסטודנטים, לא למי שנמצא בתקופה לחוצה כלכלית, לא למי שמגדל ילדים, לא למי שנמצא בסביבתנו הטבעית והקרובה, כלומר מי שממילא יש יותר סיכוי שתהיה לנו איתו שפה משותפת ואולי, (וזה באמת רק אולי) לכן גם סיכוי גדול יותר לעזור לו ביעילות ומהירות.

הפואנטה  ברורה – מצד אחד יש המון מטפלים שאין להם מספיק עבודה, ואולי בעצם הם היו מוכנים ורוצים לעבוד גם במחיר נמוך יותר (והרי הם עושים זאת בקופות החולים), מצד שני יש הרבה מטופלים פוטנציאלים שלא מגיעים בכלל לטיפול כי זה יקר מדי, כי זה לא משהו שנמצא בסביבה המיידית והמוכרת להם, וקל יותר ללכת לרופא, לקבל מרשם ולחסל את הסימפטום או פשוט להתעלם מבעיה, כאב או אי נוחות מהסוג שרבים מאיתנו חיים איתם לאורך זמן.

המטפלים במלכוד – הורדת מחיר מתחת לסטנדרט המקובל מערערת לכאורה על טיב הטיפול שלהם, מציגה אותם כמטפלים לא טובים מספיק או שלא מעריכים את עצמם ככאלה. במילים אחרות זה עניין של אגו ושל חוסר יכולת לבדוק את האפשרות לבחור סטנדרט אישי שאינו לגמרי תלוי במקובל בשוק.

בקהילה (סנגהה) של תרגול הויפאסנה אליה אני שייכת, נפוצה שיטת הדאנא. דאנא היא מילה בשפת הפאלי ומשמעותה נדיבות, רוחב לב, נתינה.
התרגום המעשי של דאנא הוא נתינה ללא תנאי – כך למשל ניתנים קורסים והרצאות בבודהיזם וויפאסנה ללא מחיר נקוב. בכל פעילות יכולים המשתתפים לתרום על פי רצונם ויכולתם למי שהעניק להם את הלימוד, אך הנתינה אינה תנאי לקבלתו.

כמו שאומר סטיבן פולדר: "העמותה מגלה שבדרך כלל הבעיה היא להסביר לאנשים על כלכלה מסוג אחר. כאשר מגיעים מחיים בהם כולם עסוקים בלנצל כמה שיותר אחד את השני, חלק מהאנשים מתבלבלים: זה מוזר וכמעט טוב מכדי להיות אמיתי, חייב להיות כאן איזשהו תרגיל". אבל אין כל תרגיל. זוהי דאנא".
מתרגלי ויפאסנה מכירים את הנוהג הזה וגם אם
לוקח זמן להתרגל אליו ולהפנים אותו על גמישותו ועל האהבה שבבסיסו, בתוך קהילה מתרגלת הוא טבעי וברור. למי שלא מכיר את הדאנא, דרוש זמן  כדי לחוות את החופש ומערכת היחסים שהוא מאפשר.
הטיפול בדאנא משאיר את התשלום אפשרי עבור מי שמתקשה לשלם ומאפשר לו חופש ושינוי לפי התנאים האפשריים לו ולפי צו ליבו, ללא הצורך לבקש הנחה או ליצור משא ומתן עם המטפל. לא פחות חשוב, הוא מאפשר לתת ככל שהלב רוצה, להיות נדיב באמת.

הנתינה בדאנא יוצרת מצב ללא ודאות (מצב שהבודהיזם מניח ממילא כקיים כל העת ובכל הקשר, אבל בחיינו הכספיים עיקרון אי הקביעות הוא לא הדבר הראשון שרובנו נרצה לשמוע עליו). למטפלים בדאנא רצוי שיהיה מקור הכנסה אחר, ידוע ובטוח עד כמה שזה ניתן, שיאפשר להם לתת מתוך תחושת שלווה ושלמות, ללא לחץ, ללא התחשבנות בלתי מודעת מול המטופל וכן הלאה.

אין לי ספק שטיפול בדאנא עשוי לבלבל אנשים שזקוקים לאמת מידה ברורה חיצונית, עד כדי הימנעות מלהגיע למטפל שעובד כך. קל יותר להגיע למטפל שיודיע לנו מראש על כללי תשלום שהוא בחר, כך האחריות אינה על המטופל (מלבד האחריות לשלם..), הדברים ברורים ואין ערפל או לחץ סביב השאלה כמה לשלם, עם כל התכנים הנלווים אליה (כסף כהערכה, נמוכה או גבוהה מדי, הקושי לתת יותר או פחות מדי, המחשבה מה המטפל יחשוב עלי, ההחלטה עד כמה אני רוצה ו/או יכול לשלם וכו').

אין לי מסקנה ברורה וחד משמעית בנושא. אני עדיין מחפשת את 'דרך האמצע' שתאפשר לי לחוש מצד אחד תחושת תגמול נאות עבור מה שאני נותנת, ועם זאת את היכולת להעניק למי שזקוק ורוצה באמת לקבל, גם אם אין ביכולתו לשלם לי סכום סטנדרטי כלשהו.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “הרהורים על כסף וטיפולים, ואף מילה על השינויים ב'רשימות '

  1. נראה לי ששיטה אפשרית אחרת היא ה
    sliding scale
    את גובה תשלום על פי גובה ההכנסה. זו שיטה שמבוססת על אמון, ועל הכרה מצד המטפל שהוא רוצה גם לטפל באנשים שאין להם הרבה כסף וגם להתפרנס.
    כמו כן לדבר עם המטופל באופן פתוח ולהתאים את עצמך אל יכולתו, למשל לקבל מישהו שיבוא פעם בחודש, זה גם עוזר.

  2. הבעייה שמועלית כאן היא נכונה, וכמורה בקורס "כישורים עסקיים למטפלים הוליסטיים" במכללת רידמן אני נתקל בה כל שנה מחדש.
    לדעתי הפתרון אינו פשוט ולא ניתן לביטוי בפוסט אחד (ואפילו לא בשלושה). הפתרון הוא שינוי הגישה שלנו לכסף (שלנו, לא של הלקוחות שלנו…) כך שיהיה ברור לנו מה מניע אותנו, מה מונע אותנו מלבקש מה שמגיע לנו (לפי דעתנו).
    כבודהיסט (או לפחות מישהו שמתרגל בודהיזם) נראה לי שדאנה זו השיטה הנכונה לקבלת תמורה עבור הענקת דהרמה, לא עבור שירותי בריאות.
    לבקש ממטופל "רגיל" דאנא עשוי להכניס אותו ללחץ אטומי, שרק יקשה על הטיפול…

  3. מישי, מיכל ואפי – תודה על התגובות.
    אכן, אני חושבת שאמון היא מילת מפתח בכל הקשור בדאנה ובכלל בחיפוש אחר דרך אמצע.
    אמון וכסף, נראה הרבה פעמים שאלה מושגים שנתפסים כמנוגדים.. אפילו בפורום של עמותת תובנה, כלומר בקהילת המתרגלים, יש הרבה פעמים דיונים הקשורים לדאנה ונוכחים בהם הרבה חשדנות ופחד.
    לא מזמן נתקלתי בכתבה מעיתון, על נהג מונית באנגליה או סקוטלנד, שהחליט שהנוסעים ישלמו לא כראות עיניהם, והוא ממש מרוצה ממה שקורה, לפעמים הוא מקבל תמורה מפתיעה, לא כספית אפילו, וזה אחד מהיתרונות של דאנה בעיניי, שהיא פותחת מרחב חדש.
    הפוסט לא בא לתת פתרון, בעיקר כי אין פתרון כללי, כל אחד מחפש את הפתרון שמתאים לו וגם זה יכול להשתנות…
    והלחץ עליו אתה מצביע, אפי, גם אני הזכרתי אותו, ונראה לי שעצם החשיפה לרעיון הדאנה ולכך שזה יכול לעבוד, לוקחת זמן, ושוב – אמון…

  4. הי תמי,
    אכן לא פשוט. אבל גם לא כל כך מסובך.
    ממה שכתבת ניכר שאכפת לך – ממטופלייך (העתידיים), מעצמך כאדם ומטפלת. וניכר גם שאין שום קריטריון מתקבל על הדעת שיקבע כמה כסף "שווה" הטיפול שלך.

    נראה לי ששני הדברים הללו הם נקודת מוצא טובה להתגלגל ולהתחבט עם השאלה הזו. את כמובן יודעת שכמטפלת יגיעו לפתחך שאלות יותר מורכבות כמו למשל מתי להגיד למטופל שאין לך מספיק ניסיון לטפל בו…
    אני חולק על האמירה שלך שאם מטפל לוקח מחיר נמוך אז זה מפחית מערך הטיפול שלו בעיני מטופלים פוטנציאלים. נסי ותגלי.

    טיפולים טובים
    אביב

  5. הי תמי,
    אכן לא פשוט. אבל גם לא כל כך מסובך.
    ממה שכתבת ניכר שאכפת לך – ממטופלייך (העתידיים), מעצמך כאדם ומטפלת. וניכר גם שאין שום קריטריון מתקבל על הדעת שיקבע כמה כסף "שווה" הטיפול שלך.

    נראה לי ששני הדברים הללו הם נקודת מוצא טובה להתגלגל ולהתחבט עם השאלה הזו. את כמובן יודעת שכמטפלת יגיעו לפתחך שאלות יותר מורכבות כמו למשל מתי להגיד למטופל שאין לך מספיק ניסיון לטפל בו…
    אני חולק על האמירה שלך שאם מטפל לוקח מחיר נמוך אז זה מפחית מערך הטיפול שלו בעיני מטופלים פוטנציאלים. נסי ותגלי.

    טיפולים טובים
    אביב

  6. כיף לפגוש אותך כאן 🙂
    יתכן שלא הבהרתי את עצמי, אני לא בטוחה שבאמת מחיר נמוך מפחית מהערך בעיני המטופל, אבל אני חושבת שזו תפיסה, או פחד, שקיים אצל הרבה אנשים, ולכן הם נמנעים מהורדה. זה כמובן קיים בהרבה תחומים, אני רואה את זה גם אצל אמנים, שמעדיפים לתמחר עבודות במחיר גבוה, במיוחד כל עוד המחיר מפורסם בפומבי, גם במחיר (תרתי משמע..) של לא למכור…
    ואין ספק שמצפות לי בדרך הרבה שאלות מורכבות יותר ומפתיעות יותר… מקווה אצליח להיות איתן מתוך שקט ואהבה ולמצוא את הדרך כל פעם מחדש. תודה על התגובה ועל ההשראה.

  7. אני בדיוק עסוק בזה מהצד של המטופל בגרינברג שלי, שנמשך כבר כל כך הרבה שנים וכסף.
    נראה לי שאצלי מתחיל להתערער משהו באמון ביני לבין המטפלת. מקווה שזה יפתר.
    היה ממש מענין לראות את הצד של המטפלים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s