(קודם כל – איזה כיף שהמערכת תוקנה ואפשר להעלות תוכן! תודה לדואגים לכך :))

את השיר הזה, Way to Blue של ניק דרייק, הכיר לי תלמיד שלי לשעבר.
'לשעבר' בהקשר הזה נכון רק טכנית, כי הנער היצירתי, רחב-הלב ומלא-הקסם הזה ממשיך ללמד אותי ואני מקווה שלפעמים גם אני אותו.
הלימוד הזה לא זקוק לקירות של כיתה ורשימת שמות בשביל להתרחש, הוא קורה מתוך קשר שיש בו הרבה הבנה וסקרנות, ובעיקר הרבה אהבה. פעם כתבתי כאן על תלמידים מהסוג הזה, אלה שבזכותם הדרך לכיתה רצופה התרגשות ושמחת יצירה וגילוי.

זה השיר שרציתי לשמוע כשהגעתי הערב הביתה.
חיפשתי את המילים שלו וכשקראתי אותן, בלי לנבור ולהסביר הרבה הרגשתי שכל זה קשור מאד לדברים שכתבתי בפוסט הקודם, על נוכחות ועל ההכרח בקשר וביחסי גומלין כדי להיות נוכחים כאן ועכשיו.
בשורות הראשונות של השיר, שמעתי בקשה ממישהו אחר להיות זה שנותן פתרונות, אבל ככל שהמשכתי, השיר נקרא בעיניים או לב של תרגול, והבקשה לדעת את כל מה שניתן לדעת הפכה רחבה הרבה יותר, חופשייה הרבה יותר.
בקשה או כמיהה שאיננה מבקשת ממישהו ספציפי אלא ממי שיהיה באותו רגע מורה שלי, תלמיד שלי, ומרגע שבו אין הפרדה בין הדברים או האנשים בעולם – מכל מי ומה שנמצא כאן ועכשיו.
מי שלומד הוא מי שמלמד ולהפך.

Tell me all that you may know
Show me what you have to show

– איזו בקשה נהדרת, בקשה לנוכחות ולאי הסתרה.

Don't you have a word to show what may be done
Have you never heard a way to find the sun
Tell me all that you may know
Show me what you have to show
Won't you come and say
If you know the way to blue?

Have you seen the land living by the breeze
Can you understand a light among the trees
Tell me all that you may know
Show me what you have to show
Tell us all today
If you know the way to blue?

Look through time and find your rhyme
Tell us what you find
We will wait at your gate
Hoping like the blind.

Can you now recall all that you have known?
Will you never fall
When the light has flown?
Tell me all that you may know
Show me what you have to show
Won't you come and say
If you know the way to blue?