יש דברים שכשמתרגלים או לומדים אותם, הם נכנסים והופכים לחלק מאיתנו, ולנקודת מבט ממנה רואים את הכל.
בשנים שבהן עסקתי בצילום באינטנסיביות, ראיתי את העולם בפריימים. לא משנה איפה הייתי ובמה התבוננתי, הכל היה פריימים פוטנציאליים, קומפוזיציות שהתארגנו מעצמן.
המצב הכי קיצוני ומופרך בהקשר של הצילום היה מגיע בלילות הארוכים בתוך חדר חושך, כשהייתי מדפיסה תמונות צבע. הדפסת צבע ידנית מזמנת שעות על גבי שעות של תיקונים קטנים ונסיונות לזהות איזה צבע צריך להוריד או להוסיף להדפסה (גן עדן של ממש לפרפקציוניסטים ומזוכיסטים). בשלב מסויים העיניים היו מתחילות לחפש סטיות צבע גם כשלא היה צריך, כלומר במציאות הבלתי מצולמת, ופתאום הייתי שומעת את עצמי חושבת, שהקיר במסדרון נראה ירוק מדי, או שצריך להוסיף קצת מג'נטה לשוקולד שאכלתי באותו רגע. (אכלתי הרבה שוקולד באותם לילות הזויים במסדרונות בצלאל, כשמכונת הממתקים במסדרון של קומה 7 זרחה כמו הבטחה, ובדרך אליה ועל ידה היה אפשר לפגוש עוד אנשים טרוטי עיניים באותו מצב של היפוגליקמיה).
ולפעמים זה קורה לא באופן שמסבך את החיים אלא באופן שעוזר להבין אותם או להיות בתוכם. דוגמא אחרת לגמרי –
בשנה וחצי – שנתיים האחרונות אני מתרגלת מדיטציית ויפאסנה. מושגים חדשים נכנסים לשפה שבה אני חושבת ומרגישה. כשאני מדברת עם אנשים שמתרגלים, יש לנו אוצר מילים ונקודת מבט משותפים, בלי קשר לנושא השיחה הספציפית. אוצר המילים, ואולי הרעיונות בכלל, יהיה שונה לפחות במעט מאלה שאשתמש או אתקל בהם בתוך שיחה על אותו נושא עם אדם שהתרגול זר לו.
גם הקטע המופתי הזה מרחוב סומסום, יצירת מופת וסוכרייה מרוכזת של נוסטלגיה, נראה פתאום אחרת. תמצית הבודהיזם בשלוש דקות.
המיפלץ הקטן משתוקק להיות 'שם', ומכיוון שלא שם הוא נמצא, כל ניסיון להגיע ל'שם', נידון לכישלון. ההיצמדות לרעיון של 'להיות שם', גורמת לסבל (אי נחת, תסכול, כעס, היצמדות וכו') ולתנועה חסרת תוחלת.
בשביל עוגי ועזרא, הדברים פשוטים: יש שם ויש כאן. מי שנמצא כאן, לא יכול להיות שם. בסופו של דבר הם עושים מעשה לא בודהיסטי במיוחד (אם כי על זה, אני משערת, יכולות להיות חילוקי דעות), ועוזבים אותו לבד עם הבלבול והסבל שלו, ועושים זאת בלי הרבה חמלה. אבל גם ברגע הזה הם כל כך מקסימים.
העזיבה שלהם משאירה אותו לרגע במקום הנחשק – שם. רגע של אושר קטן ומזויף – מזויף מפני שהוא נולד מתוך היצמדות לרעיון שרק מישהו אחר יכול להעניק לו ממשות, ולא מתוך חוויה שלו עצמו.
האשליה מתנפצת כשאמא מגיעה ובבת אחת מחזירה אותו ללופ שטעה לחשוב שהצליח להתגבר עליו.
אבל אי אפשר להישאר באמת שם, כי להיות שם זה להיות מנותק, בלי קשר, בלי יחסי גומלין, מצב שיש בו סבל והוא לא טבעי – בטבע אנחנו ביחסי גומלין כל הזמן עם כל הסובב אותנו.
אפשר להיות באופן מלא רק איפה שאנחנו נמצאים, כלומר כאן.
המפלצון החמוד יפסיק לסבול רק כשיניח לתשוקה להיות שם, וילמד להיות נוכח במה שקורה ברגע הזה, כלומר כאן.
כל הזמן, שוב ושוב לחזור אל הגוף אל הנשימה אל מה שחולף בתוך, ומה שמורגש. ושוב, אל הגוף, אל הנשימה, אל מה שמורגש. "זה נראה כמו עבדות אבל זה החופש הכי גדול" אמר לי השבוע איש אחד חכם.
ים אדמה 
פוסט מקסים. אהבתי את מה שכתבת על השאיפה לשינויי הצבע בחיים האמיתיים. אני אוהבת את המצבים הטוטאליים האלו. אני חושבת שהרבה מהתחומים הקשורים לעיצוב ולתקשורת חזותית הם גן עדן לפרפקציוניסטים אגב 🙂
חשבת גם על שיר הפתיחה של רחוב סומסום? –
'שם הכל קופץ
שם קורים ניסים
שם לוחש לי עץ
את הסודות הכי כמוסים
כי זה רחוב קסומסום'
נראה לי הילד/ה יושבים מול המרקע וממש מתבאסים מזה שהם לא 'שם'.
החזרת אותי לתחושה החזקה הזאת בילדות מול משהו כמו רחוב סומסום, בהחלט כמיהה רצינית להיות שם
כמיהה שלמעשה עד היום טרם התגברתי עליה
יש לי עדיין פנטזיה לפגוש יום אחד את עוגי במציאות, ולבלות איתו איזה אחר צהריים, עם הרבה עוגיות
הוא נחלתם של הרבה יוצרים, אני משערת שמי שיש לו את זה גם מתגלגל לתחומים שמאפשרים לתכונה הזו להתגלות בכל נוכחותה האפשרית…
אותי תמיד הפתיע לראות אנשים שיוצרים אבל מעגלים פינות כל הזמן…
איזה יופי. בהחלט סוכרייה. הקטע, את, הדהרמה! האחיינים שלי טוענים שכל מילה שנייה שלי זה בודהיזם, כמובן שזה לא נכון, אבל עכשיו אולי אגיע אל ליבם בעוד דרך. וגם אני אפנה שוב לפרש את העולם בשפה שלנו. אשרייך שהדהרמה צובעת לך את מראותייך, מי ייתן וזה יישאר כמה שזה יכול/צריך, את בהחלט שם כלומר כאן!
איזו תגובה משמחת ומאירה
ואני כבר סקרנית לקרוא את מה שכתבת מתוך ה – כאן
http://www.alternativli.co.il/kedem/index.html
תודה אביגיל, מעולה – זה בדיוק זה (או זן)
(היי, זה אני, הפעם בתגובות.)
מה שכתבת לגבי תיקוני צבע במציאות, ממש דומה למה שסיפר לי צלם קולנוע אחד, לפני יומיים. הוא סיפר על חווית הל.ס.ד שלו, שהיתה מבחינתו קודם כל חוויה "מקצועית". הוא הבין הרבה דברים לגבי צבע ותיקוני צבע, כמו שעושים בעריכת online בסרטים. הוא יכל להתבונן במציאות ולעשות בה תיקוני צבע שהביאו אותו לתובנות. למשל, שכאשר מוסיפים הרבה ירוק לתמונה, הצבע היחיד שנשאר בסופו של דבר הוא דווקא הנגדי, האדום. שזה בעיני מזכיר את אחדות הניגודים – קוטב אחד נובע מהקוטב המנוגד לו.
לגבי רחוב סומסום – אני לא רואה כאן בעבודה קטעי וידאו, אבל אני חושב שאני יודע בדיוק איזה קטע הבאת, וגם אני שמתי לב שהוא בודהיסטי באופן ממש מוזר. אני חושב שבתוכניות הילדים בטלויזיה החינוכית היו אנשים ממש מבריקים בזמנו, וייתכן שהרעיונות האלה לא היו זרים להם (אם כי זאת תוכנית מיובאת מאמריקה אם אינני טועה).
הקטעים האלה מרחוב סומסום הם אמריקאיים ומדובבים (באופן מוצלח מאד לדעתי). ייתכן שג'ים הנסון וחבריו היו קרובים לרעיונות בודהיסטיים, מי יודע?
בכל מקרה, בעיניי, הם הבינו הרבה מאד בנפש האדם 🙂
העניין עם הצבעים הזכיר לי נשכחות, אני חושבת שטכנית כשמדברים על להוסיף צבע מסויים להדפסה, מתכוונים להורדת הערכים של אותו צבע בפילטרים שדרכם עובר האור. אז כן, כשמורידים צבע מסויים, מתגבר הצבע ההפוך לו. ין ויאנג?
וואו, לא הדפסתי ככה איזה 8 שנים, ואולי כבר לא מדפיסים ככה בכלל, אלא רק דרך מחשב…
התחברתי ואהבתי את הכתוב.
תמיד חשבתי שפרפקציוניזם זו דרך נוספת להמנע מלהגיע או לעשות את מה שבאמת רוצים לעשות. היום אני מתבוננת מזוית אחרת ורואה את היתרון ביכולת הזו. מוכוונות בלתי מתפשרת שלא מוכנה להתפשר על פחות. יכולת שעוזרת לקחת אותנו אל הפנים העקשנות ומבלי לעגל פינות.
הגוף לדעתי הוא רק השתקפות או ביטוי של מה שאנחנו.
היופי הוא שהגוף לא משקר.
אני חושבת שפרפקציוניזם בקיצוניותו עשוי להיות נשק יעיל ביותר של אדם נגד עצמו ונגד האפשרות לתת לאנשים אחרים להכנס אליו פנימה… ויכול גם להוביל אותנו בדרך הנכונה והמדוייקת לנו, כל עוד שומרים על תשומת לב למה שקורה באמת כי הנוקשות עלולה להמית את כל מה שחי ונפגוש בדרך…
אפשר להסתכל איך חתול הוא פרפקציוניסט בלתי מתפשר כאשר הוא בוחר את מקום ותנוחת הרביצה שלו, זז ומתקן שוב ושוב עד שהגוף שלו ירגיש בדיוק, אבל בדיוק במקום הנכון.
מעניינת זוית הראיה שלך. שפרפקציוניזם יכול לשרת הפרדה מאחרים. אנו יצורים ערמומיים שמשתמשים בכל מיני תחבולות ע"מ להמנע מקירבה אמיתית. להמנע מלהפגש עם מי שאנחנו באמת. להמנע מלתת לאחרים להכנס אלי פנימה הוא כמו להמנע מלתת לעצמי להכנס פנימה.
אנשים ומערכות יחסים הם בעולמנו בין היתר כדי שנראה מהו המשחק שאנחנו משחקים.
יפה חשפת את המשחק.
שמחה שהגבת בחזרה כי שכחתי משהו חשוב ששמעתי מהמורה שלי לעיצוב.
מושלם זה משעמם
מעניין הקשר בין מושלם לשעמום. מצד אחד לגמרי נכון, הרדיפה אחר המושלם יכולה לספק עניין (גם ערמומי מהסוג שהתייחסת אליו) מצד שני, או שאולי זה בכלל לא צד שני, בעצם: הבודהיזם מציע לנו לחשוב שמה שקורה עכשיו הוא כבר מושלם, כל דבר כפי שהוא קורה הוא שלם ומושלם אם אנחנו באמת נוכחים בו (זה לא אומר שהוא בהכרח נעים או טוב לנו), ולכן אפשר ורצוי להפסיק לרדוף אחרי המושלם שנמצא במקום אחר.
ושוב, נשמע מקסים אך ממש לא קל ליישום
תמי יקירתי,
הקטע שכתבת על רחוב סומסום מאוד ריגש אותי אז, ונזכרתי בו שוב עכשיו, בפתחה של השנה החדשה.
לכן פרסמתי אותו באתר הבית שלי "המסך המפוצל". מקווה שזה בסדר 🙂 ידעתי ששם יעריכו אותו!
שנה טובה ומאירה
שירי
כמובן שזה בסדר, בשמחה 🙂
חיפשתי את זה באתר אבל לא מצאתי. לא ידעתי שאת כותבת שם, נחמד לגלות. טוב – לא ידעתי שיש אתר כזה בכלל…
שנה נהדרת, יצירתית ומחייכת לך.
נפלא תמסקי!
תורת היחסות ע"פ סומסום…..
אגב, אני חושב שהפוך. אנחנו תמיד כאן, אבל מוחנו כמעט תמיד שם.
ואני רוצה להיות כאן!
"זהו עצם העניין…"
(אבל זה כבר בכלל מאמיתות 'כוורת', ואולי לא כדאי לערבב דבש עם סומסום, כי יצא חלווה)
כתבת נפלא כרגיל
תודה טלסקי כיף שבאת !
אם התודעה שלנו "שם" אז מי נמצא "כאן?"
ועשית לי קרייב לחלווה.