תערוכת 'לחם ושושנים' החמישית תתקיים בשבת, ה-10 בינואר, בגלריית בית הספר לאמנות 'מנשר' בתל אביב.

מאות אמנים, יהודים וערבים, תרמו עבודות למכירה שהכנסותיה מוקדשות לפרויקט 'נשים ועבודה' של עמותת מע"ן. אני שמחה להיות חלק מאוצרי התערוכה ומארגניה.

בשנים האחרונות השתתפתי בתערוכה כאמנית תורמת. הסתפקתי בקריאה של הטקסט שהזמין אמנים לתרום לפרויקט המסייע לנשים ערביות לקבל תנאי עבודה בסיסיים כעובדות חקלאות. שמחתי שהפרוייקט שאני תורמת לו מבטיח לנשים זכויות כמו תלוש משכורת, שכר מינימום, וליווי בתהליך הלא מובן מאליו של יציאה, לפעמים לראשונה בחייהן, לעבודה. עבודה שתסייע לפרנסה, תרחיב את האפשרויות הכלכליות והאישיות של האשה ובני משפחתה.

השנה, עם זאת, החלטתי לצאת לשטח, כדי להבין טוב יותר, כדי לראות מקרוב את תוצאות העשייה היומיומית – עד כמה שניתן בכלל לראות בביקור קצר בן כמה שעות.
התלוויתי אל דני בן שמחון, רכז מע"ן באזור המשולש, לסיור בין שטחים חקלאיים בהם עובדות הפועלות. הייתי עדה למפגשיו עם חקלאים, שמעדיפים להעסיק עובדים תאילנדים, ושחשבו ברגע הראשון שדני מציע להם למצוא עבורם את הפועלים שברחו. למעשה, מה שדני מציע להם הוא למצוא פועלים שרוצים לעבוד, בתנאים שמהם לא יצטרכו לברוח…

אינני מבינה ערבית ובוודאי שאיני דוברת את השפה. הייתי זרה. ובכל זאת, זכיתי לשמוע על החוויה של יציאה לעבודה, ומה היא מעניקה לאותן נשים. שמעתי על הקשיים וראיתי אותן, קבוצות קבוצות, עובדות בחוץ, ביום חם, נשים בגילאים שונים, יושבות על ארגזים הפוכים, ומכינות לשתילה אלפי שתילי תות.
יש בינינו מרחק, ובכל זאת יש לנו מקום בו אנו זהות, בו אנחנו חולקות את אותו המאבק. המאבק על הזכות להתפרנס בכבוד, להיות בעלות יכולת בחירה בנוגע לפרנסה שלנו, ולהיות בעלות זכות בלתי מוטלת בספק לקבל את מה שמגיע לנו על פי חוק.
גם אני, כאמנית, הייתי עובדת קבלן; גם לי, כאמנית, אין פנסיה שמחכה לי ולא שום דבר בטוח בעולם התעסוקתי. חלק גדול מהאמנים המשתתפים בתערוכה עובדים בתנאים מתמשכים של חוסר בטחון, חוסר ודאות, ואף פחד, ללא כל אופק של שינוי נראה לעין.

רובנו לא חושבים על מאבקים של אנשים אחרים. בחיי היומיום שלנו אנחנו מתרכזים איש איש במאבקיו הפרטיים, ושוכחים לראות עד כמה אנחנו חלק ממשהו גדול יותר. העבודה סביב התערוכה, עם זאת, מאירה לנו מימד נוסף. כאשר יוצרים קשר עם אמן או אמנית ומזמינים אותו/ה להשתתף בתערוכה; כאשר ההזמנה מתקבלת במאור פנים וקול, ושמחה להשתתף בתערוכה שלנו, מתוך אמונה שזו מטרה מספיק חשובה ומסגרת מספיק רצינית; כאשר לנכונות לתרום עבודה מתלווה גם הזמנה לארח אותנו בסטודיו או להגיע למשרדי מע"ן, ולהניח בידינו את העבודה הנתרמת – ברגע הזה מתחדשת השותפות, מתחיל מפגש בין אנשים.

לכן, "לחם ושושנים" היא לא רק כלי להשגת מטרה כלכלית. זהו ציר שדרכו נבנה מרחב חדש. שותפים לו האמניות והאמנים שתרמו, האנשים השונים שנרתמו לארגון התערוכה, והפועלות והפועלים שבזכות התרומה יוכלו להמשיך לעבוד ולהתמיד בעבודתם, בחברה הערבית שבה עדיין הקשיים רבים יותר מאלה המוכרים לי, ובחברה הישראלית בכלל – בה ערכי ותנאי העבודה הולכים ומאבדים ממשמעותם, נמחקים. חלק מהעבודות מתייחסות לנושא התערוכה במישרין, וחלקן לא. ובכל זאת, אני רוצה לראות את כולן כנושאות מסר, כמו לחיצת יד חמה.

לצפיה ברשימת האמנים המשתתפים ובעבודות שיוצגו בתערוכה

המאמר פורסם באתר אתגר