ועוד קצת על פליטים ילדים

לפני כשלוש שנים הצטרפתי לפרויקט פר"ח מסיל"ה. שיתוף פעולה שאני מקווה שעדיין קיים, בין פרויקט החונכות של סטודנטים לבין ארגון מסיל"ה – מרכז סיוע לקהילה הזרה בתל אביב.

במסגרת התוכנית, הגענו אני וסטודנט נוסף לגן ילדים מאולתר באזור רחוב העליה. פעם בשבוע, בוקר אחד.
הגן היה למעשה דירה קטנה, טחובה צפופה ובמצב תחזוקתי איום ונורא, בה התגוררה הגננת, אשה אפריקנית, ואליה הגיעו מדי בוקר, החל משעה שש בערך, ילדים. הקטנים שבהם היו בני חודשיים, הגדולים בני ארבע.
כולם יחד שהו בשני חדרים קטנים, עצובים, שלא דמו כלל וכלל לגן הילדים שרובנו זוכרים מהילדות שלנו או של ילדים שאנחנו מכירים. גנים כאלה קיימים בעשרות בתל אביב, נחבאים.
לא היו שם צעצועים, ומשחקים שהבאנו היו נהרסים תוך שניות בריבים בין הילדים. לאף אחד מהם לא היה דבר משלו, אפילו לא פיסת רצפה שניתן לשבת עליה בשקט לכמה דקות מבלי שמישהו אחר יגע בך, ימשוך אותך, ייפול עליך. הגננת, כדי למנוע את הריבים והבלגן, היתה לוקחת את הצעצועים וסוגרת אותם בארון.
הדבר היחיד שהיה שייך לכל ילד באמת, היה האוכל שלו. זה גם היה הדבר היחיד להתעסק בו. וכך, רוב הזמן הלכו הילדים הלוך וחזור אל התיקים שלהם והוציאו והחזירו קופסאות וחטיפים והכריזו "זה שלי" וניהלו מקח עם אחרים על מה וכמה מוכנים להתחלק. ולא שהיה שם שפע, אם זה נשמע כך לרגע. ולפעמים, הקופסא עם מקרונים או אורז שאמא הכינה, או קופסא של "מנה חמה", החליקו מבין ידיים קטנות, והתפזרו על השטיח, והילדים היו אוספים את האוכל מהשטיח ואוכלים, כי זה מה שהיה, והם כבר ידעו שאף אחד לא ידאג להם לתחליף.

פעם נסעתי בקו 16 לפתיחה של תערוכה בגלריה שבנווה אליעזר. לפניי ישבו אשה אפריקנית וילדה קטנה. זו היתה שעת ערב. התבוננתי בהן. ראיתי איך במשך כל הנסיעה ניסתה הילדה למשוך את תשומת ליבה של האם, אותה לא ראתה מן הסתם כל אותו היום. האם הייתה כנראה מותשת מיום העבודה, היא גערה בילדה וכשהגיעו לתחנה תפסה את זרועה וממש משכה אותה בחוסר סבלנות וכוח החוצה. כשהן עברו לידי ראיתי שהילדה היא אחת מהבנות בגן 'שלי'.

אני זוכרת תינוק אחד שהיה כל הזמן בתוך הלול. ניכר היה שהוא משתוקק לצאת, להיות בחברת הילדים האחרים, לנוע ולרוץ ולשחק. אבל הגננת פחדה שיקרה לו משהו אם יהיה בחברת האחרים, או שסתם נסתה לחסוך מעצמה עוד התמודדות שמצריכה השגחה. (ובצדק מסוים, כי בצפיפות האיומה לא עבר רגע בו ילד לא קיבל מכה, בכוונה או בטעות, מילד אחר או רהיט).
אני זוכרת את המאבק הזהיר שניהלנו אני ושותפי. לאט לאט הצלחנו להוציא את הילד, שהיה להערכתי בן שנה וחצי, בהתחלה לכמה דקות, אחר כך ליותר.
הילד היה כולו מלא באנרגיה ושמחת חיים שבקשו להתפרץ. הוא רץ, צחק, חיבק, וגם אם נפל או קיבל מכה – מיד קם לעיננו המודאגות, והמשיך כאילו לא קרה דבר.
בכל פעם שהכנסנו אותו בחזרה אל הלול הרגשנו כמו שותפים לפשע. אני זוכרת את עצמי נשארת ליד הלול ומחבקת אותו מבחוץ. סופרת, מצד אחד את הדקות עד לסיום שלוש השעות שלנו במקום הבלתי אפשרי הזה, ומצד שני רוצה להיות מסוגלת להישאר ולחבק ולא לאבד את הסבלנות, כפי שקרה לי כל כך הרבה פעמים שם.
אני זוכרת כמה מהיר וחד היה השינוי שראינו בו. השמחה והחיוכים שלו זכורים לי עד עכשיו כמין פלא, קסם בתוך הדירה האפלולית, הדחוסה, המדכאת כל כך.
וכמה חד וכואב היה לראות אותו קמל בתוך הלול כאשר משלב כלשהו סירבה הגננת לתת לנו להוציא אותו אל החדר. כשהתבוננתי בו היה לי ברור איך נוצרים בו התסכול, הכעס, האנרגיה האלימה, שבעתיד אולי תבשיל עם גדילתו ותהיה ליצר הרסני.

היתה ילדה אחת שקפצה מכל רעש כשהלכנו איתם ברחוב לגן ציבורי סמוך, ופחדה עד אימה מכל כלב, אפילו קטן, שעבר לידינו. דיברנו איתם באנגלית, אבל אני זוכרת אותה אומרת הרבה את המילה "בעלהבית".

אלה הזכרונות שלי מההכרות עם אנשים שהם פליטים, או מהגרי עבודה. ואין לי עניין  בדיון המשפטי על ההבדל בין אלה לאלה כרגע. זו פשוט הפרספקטיבה האישית שלי מהרגעים בהם נתקלתי בפחד, בהיות עזוב, מבוהל, וגם אם לא דיברתי על מצב התברואה ששרר בקרב הילדים, אפשר לנחש לבד.
אז אני מצטרפת כאן לבלוגרים האחרים, ולקריאה לבעלי הבית, לקחת אחריות על פעילותה של מרפאת רופאים לזכויות אדם,  ועל הזכות לטיפול רפואי של בני האדם שנמצאים כאן, במדינה הזו, שנראה לה הגיוני יותר להוציא עשרות מליונים (או מאות?) על עניינים כמו חגיגות שישים, אבל לא יכולה להישיר מבט, לא אל אזרחיה, ולא אל אלה המבקשים ממנה סיוע בשעת צרתם.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “ועוד קצת על פליטים ילדים

  1. הייתי שולחת את הפוסט הזה ליולי תמיר.
    במחשבה שניהת כיוון שהיא עומדת להופיע בטןהל שלום עכשיו לרגל החג העגום של אין שלום עכשיו – אולי תרצו לשכפל ולחלק שם, לידיה ולידי הבאים.
    לי יש גבס על יד אחת, מה שמאט למדי.
    בינתיים.

  2. הכאבת לי, טלטלת אותי, פגעת לי ישירות בבטן הרכה וכל המילים שלי לא מועילות בכלום לילדים שהזכרת.

    וחשוב שהזכרת שהמרפאה היא רק הסימפטום לבעיית הפליטים, לא הבעיה עצמה.

    וקשה לי להסביר עד כמה אני מזדהה עם הסצינה שחווית באוטובוס, אבל חשוב להזכיר שחוסר סבלנות של הורה לילד ומשיכתו בזרוע זו לא תופעה של הפליטים, של המהגרים או של ה
    "אחרים"- זה קורה גם אצל הורים ישראלים-לבנים דוברי עברית, וגם אצל הורים שלא נוסעים באוטובוס…

  3. נכון, כמובן שחוסר הסבלנות או היכולת להכיל את הילד וצרכיו , קורים לאנשים ולהורים בלי קשר למוצא מעמד וכד'.

    בסיטואציה הזו ראיתי, פשוט, מחוץ ל'גן', את הילדה ואמה בתוך רגע מהחיים שלהן, שבו הייתי שוב, מתבוננת מהצד, נטולת מילים או יכולת ממשית להושיט יד.

  4. החלמה מהירה ליד 🙂
    לא כ"כ רואה את עצמי משכפלת ומגיעה ליולי תמיר,
    אבל לוקחת את הרעיון ואולי הוא ימצא דרכו בעתיד לפעולה כלשהי שלי. תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s