לא לבית הספר. כן לעיניים המביטות.

את הרשימה הזו התחלתי לכתוב מזמן. כמו כמה התחלות אחרות היא נשארה במצב המתנה לעיבוד.
ואז כתב אביב את סדרת הרשימות על המורים שלו. וחשבתי שוב על הקשר בין המורים שהיו לי (שברובן, עד שנות האקדמיה שלי, היו מורות) לתלמידים שלי, בין היותי תלמידה באופן מתמשך לאהבת ההוראה שלי.

מאז הקיץ האחרון אני לא מלמדת. האם העובדה שלא ראיתי את פניהם של התלמידים מזה זמן אומרת שאיננו עוד תלמידים ומדריכה?
הדברים מתערבבים. כשאני חושבת על השאלה הזו אני נזכרת שגם היום, אחת עשרה שנה אחרי שהפסקתי ללכת לשעורי ציור אצל נעמי, כי התחלתי ללמוד בבצלאל, ולמרות ששמחתי על כך שמחה ללא קץ, כאבתי גם את הפרידה (החלקית, כמובן, כי הקשר ביננו עודו מתקיים) מהאשה הנפלאה הזו, שלימדה אותי להתבונן. ואותה אני מכנה עדיין, וכנראה לתמיד, "המורה שלי לציור".

למורה שלי בכתה א' קראו דיצה. אני זוכרת שהיה לה שיער שחור ארוך קלוע בצמה. מן הסתם היתה צעירה מגילי היום. אני זוכרת אותה לטובה, למרות שלא מאוחסן בזכרוני שום אירוע או תחושה ספציפית הקשורה בה.
מכתה א' שלי חלפו, אוי איזה פחד, 27 שנים. מאז עברו מול פרצופי עשרות מורות ומורים, בבית ספר, חוגים, באקדמיה, באוניברסיטה, בלימודיי הנוכחיים.
כמה מהם השאירו בתפיסת העולם שלי, בדברים שמעניינים אותי, חותם כלשהו?
וכמה אנשים שההגדרה שלהם בחיי היא אחרת מ'מורה' היו ועודם מורים מצויינים עבורי?
וכמה תלמידים יזכרו אותי בעוד שנה, עשר או עשרים שנה ובתור מה?

אני לא מתגעגעת לבית הספר.אני מתגעגעת לתלמידים שלי. לכמה פנים עירניות, מחפשות, חושבות, בורקות.

למורה או מדריך רגיש, קשוב ומביט, יהיו תמיד, גם בכיתה שאינו מאד שמח להכנס אליה, לפחות תלמיד/ה, שיהיו כתובת עבורה הוא ממציא, מחפש, מתרגש ומחכה. מפגש מסוג כזה מאפשר לשני הצדדים נוכחות מלאה בתוך מערכת שבאופן כללי מכתיבה רדוקציה ולא התרחבות  – של מנעד אפשרויות הביטוי, של האפשרות להמציא ולגלות, ושל שהות במרחב של אי ידיעה.
מה הופך תלמיד להיות כזה עבור מורה?
אני משערת שהם מזכירים לנו את עצמנו, מעוררים בנו געגוע מוכר, ואולי זיהוי הזדמנות לתיקון, או לחוויה מחודשת. אם יש לנו ולהם מזל, נהפוך לחברים לדרך, בה שני הצדדים הם מורים ותלמידים גם יחד.

בקשר עם תלמיד מהסוג הזה יש משהו דומה להתאהבות. במובן של שמחת הגילוי, הסקרנות והרצון להעניק וללוות אותו או אותה בדרך שאיננו יכולים לצפות את תוצאותיה, לא המיידיות ולא העתידות לבוא. יש בה גם משהו מן ההורות – גאווה ורצון להגן ולשמור ולהזהיר מפני סכנות וגם לאפשר חופש, ולתת לו את מה שהוא באמת זקוק לו, ומן הסתם לפעמים גם תחושה כוזבת של ידיעה לכאורה על מה שהוא באמת זקוק לו.
אבל ביסודה, זו פשוט אהבה שאיננה תלויה בדבר.

לרשימה הזו יהיו המשכים, אבל עכשיו אני רוצה לצטט את אלבר קאמי, במכתב שכתב למורה שלו מבית הספר היסודי, לאחר שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1957. המכתב מופיע בנספחים לספר האוטוביוגרפי הנפלא 'אדם הראשון', בו מתאר קאמי את ילדותו באלג'יר, ספר יקר לליבי.

"…אינני עושה עניין גדול מסוג זה של כבוד.אבל זו הזדמנות, מכל מקום, לומר לך מה היית, ועודך בשבילי, ולהבטיח לך שמאמציך, עבודתך והנדיבות שהשקעת בה, עודם חיים בליבו של אחד מתלמידיך הקטנים, שלמרות שנותיו לא חדל להיות תלמידך המכיר לך טובה.
אני מחבק אותך בכל כוחי,
אלבר קאמי"

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “לא לבית הספר. כן לעיניים המביטות.

  1. תודה על הפוסט, שמזכיר גם לי כמה חווית ההוראה היא מעשירה ומרגשת,
    ומעלה מהזכרון הפרטי שלי כמה מורים מיוחדים.

    האבחנה שלך על ה'התאהבות' בתלמידים המיוחדים האלה היא מדויקת לגמרי.

    תמשיכי, נו כבר
    (ללמד וגם לכתוב יותר).

  2. לאחרונה מצא אותי בפייסבוק מישהו שלמד איתי בתיכון. לפני הרבה שנים. ושוב עלתה בי המחשבה, שתמיד מעציבה אותי, שאינ לא לקחתי איתי משם הרבה, 4 שנים שכמעט לא קיימות אצלי במנגנון הזכרון. היו כמה מורים (מורות) שאני זוכרת שהערכתי מאוד, אבל הקשר הזה שאת מדברת עליו לא היה וזה מאוד עצוב. פוסט מקסים.

  3. הייתי רוצה שתהיי המורה שלי. לציור או לכל דבר אחר. ובמקרה אני יודעת ממקור שניתן לסמוך עליו שהתלמידים שלך לא שוכחים אותך ומתגעגעים אלייך ואוהבים.

  4. חנן – אני אמשיך, זה רק מחכה להזדמנות המתאימה 🙂
    יעל – אני חושבת שלהרבה אנשים יש תקופות כאלה שפשוט עברו ולמרות שהיה להן את הפוטנציאל להיות מאגר של חוויות משמעותיות, הן נותרו כאלה, חסרות. אני חושבת שחיבור משמעותי בין מורה לתלמיד הוא בהחלט חוויה נדירה מדי, וזה עצוב. כל כך הרבה אנשים נפגשים כל יום בתוך המקומות האלה- בתי ספר- וכל כך מעט נותר.
    אביב – תודה רבה, אני עוד לא יודעת איך בדיוק זה ימשיך, אבל בכל מקרה קיבלתי ממך כמה דברים לחשוב עליהם, גם בפוסט האחרון שלך שלכאורה לא לגמרי קשור לעניין ההוראה.
    אליענה – מי יודע, אולי עוד ייצא לי ללמד אותך ציור או משהו אחר. וכידוע לך אני שמחה שאת נמצאת שם בשביל אותן עיניים בורקות שואלות ומחפשות עיניים שיחזירו אליהן מבט אוהב ואוזנים קשובות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s