עוד קצת על הוראה ותנאי העסקה

הרשת מלאה בשבועות האחרונים בכתבות, דיונים והערות על שביתת המורים ועל שביתת המלצריות.
הרבה זמן התלבטתי אם לכתוב על זה כאן, אבל נראה שצריך.
במיוחד לאחר השאלה ששאל אלי שלו, בפוסט על תנאי העסקתו והחוזים הדרקוניים עליהם מוחתמים אנשי חינוך ומרצים – למה כל האנשים האלה לא מתאגדים?
במשך כשבע שנים עסקתי בהוראה, של אמנות בעיקר, במסגרות שונות: קרן קרב, חוגים, מועדונית של העירייה,  העמותה לקשרי התעשיה והקהילה, ובמרכז לטיפוח ילדים מחוננים.
אף פעם לא הועסקתי וכנראה שלא אהיה מועסקת על ידי משרד החינוך, כך שכל השביתות והסכמי השכר לא השפיעו על עבודתי. אולם, כמוני יש והיו ויהיו עוד רבים ורבות, אנשים שאוהבים ללמד, אוהבים ילדים, בעלי תארים מתקדמים שראוי היה לה למערכת להשאירם בסביבה.
אני אכתוב כאן על שתי דוגמאות לתנאי ההעסקה המבזים והמרגיזים שחוויתי בשנים אלה.
 
לפני שלוש שנים עבדתי כרכזת ומדריכה במועדונית של בית הספר ביאליק, בית ספר יסודי בדרום תל אביב שחובר לו יחדיו עם תיכון רוגוזין למין קומפלקס ענק ומפחיד למדי שאוכלוסייתו היא תמצית השוליים הישראלים: ילדי עובדים זרים, עולים חדשים, בני שכונת פלורנטין ושפירא, ילדי משתפ"ים. המועדונית הופעלה על ידי עיריית תל אביב ובתמיכת קרן רש"י. התקבלתי לעבודה על ידי מי שהיתה הרכזת של המועדונית, שהסבירה לי שעד אחרי הרגע האחרון בכלל לא מובטח שתהיה לנו עבודה. זה תלוי במספר הנרשמים, כלומר בכמה תלמידים נצליח "לגייס".
התחלנו להכין תוכנית עבודה, משקיעות שעות הכנה, נפגשות עם מורות וילדים, בלי שאף אחד התחייב להעסיק אותנו או לשלם לנו. וכאן, כמו במקרה שהזכיר אלי, לא עיריית תל אביב שילמה את שכרי אלא גוף בשם יובל חינוך, שעד כמה שהבנתי  הוא סוג של חברת כוח אדם שהקימה לה העירייה, ואין לו אחריות מקצועית על מה ואיך אלמד, הם רק אחראים על הטפסים.

לאחר חודש ראשון של עבודה (מילאנו את מכסת הנרשמים הדרושה, שממילא לא ניתן היה להעניק לה בתנאים הפיזיים מענה הולם, אבל זה עניין לפוסט אחר) הסתבר שהמשכורת לא עומדת להכנס עד החודש הבא (כן,עכוב של חודש שלם!) למה? ככה. תחילת השנה זה זמן נורא עמוס, ואין להם, ביובל חינוך, זמן להספיק לארגן את כל מה שצריך כדי לשלם משכורות לכולם. מלא ניירת, אתם יודעים.
טלפון לאחראית בעירייה, בו אני שואלת בחרדה האם נכונה השמועה על העיכוב במשכורת, ונענית באדישות גמורה, שכן. זה מכעיס ומלחיץ אותי. "אבל למה להתלהם?" היא נוזפת בי.
למה באמת? עבודה חדשה, היינו צוות קטן ומלא רצון להצליח. מה יכולנו לעשות? לשבות? הרי אנחנו חתומות על חוזה שלפיו משלמים לנו רק על שעות בפועל. תעמדו על זכויותיכם, תפסידו גם אותן.
המסר היה ברור. לא טוב? תלכו. יש המוני סטודנטיות ומורות שישמחו לקבל את השעות שלכן.
 
מקרה שני. בשלוש השנים האחרונות עבדתי כמדריכה מרכז רון ורדי לטיפוח ילדים מחוננים בראשון לציון. מקום שקורים בו גם דברים טובים. מנוהל, אמנם, באופן שקצת מזכיר את  הממלכה של קורץ ב'אפוקליפסה עכשיו', רק בלי הנוף האקזוטי.

בשנתיים האחרונות, מי ששילם את משכורתי, כלומר כשהסתדר לו לשלם,  היה דוקא חברת כוח אדם בשם פיירול, גם להם יש מלא כוונות טובות שנעלמות בדרך. הכל היה בסדר, כלומר, עבדתי ללא חוזה עבודה, כשהתנאים סוכמו בעל פה ולא לגמרי בבירור אבל באוירה של יהיה בסדר. אהבתי את העבודה, את הילדים, היה לי חופש יצירתי, ושכר סביר לשעה. קיבלתי משכורת על פי דיווח השעות שלי בפועל. גם כאן כמובן, אין שום תנאים סוציאליים, אין תשלום על שעות שבוטלו על ידי המרכז עצמו, אין תשלום בחופשים.
ואז המשכורות הפסיקו להגיע בזמן. והתחילו להתבטל תשלומים שעל פי הבנתי הגיעו לי ולמדריכים אחרים. אני מזכירה שאין חוזה חתום לאף אחד. ושוב – סטודנטים, משכילים, אוהבים את עבודתם, את הילדים, ויש להם שכר דירה ושכר לימוד לשלם. מה הם יעשו? כמה פרצופים, כמה משפטים רוטנים. זה לא עזר. פעם אחת מילא. פעם שניה, נו. פעם שלישית? הלנות שכר שאף אחד לא טרח אפילו להודיע לנו עליהן, לא כל שכן לקחת איזשהי אחריות, בטח לא לפצות אותנו (מה שהחוק כמובן דורש אך לא אוכף).
למדריכים חזרו צ'קים, נחסמו חשבונות, כולנו שילמנו על כך מחיר ממשי. את המעסיקות שלנו זה לא עניין.
 
נכתב מכתב ענייני שהסביר את עמדתנו המדריכים, שאי אפשר להמשיך כך. לא עברו שעתיים משיגורו במייל והתחילו לרוץ טלפונים מלאי כעס ואיומים לכל כיוון. אנשים נבהלו, חששו שלמחרת לא תהיה להם גם העבודה הזו. רוב המדריכים חתמו על מכתב מתנצל שלא הוזכרו בו שום תנאים שיש לעמוד על קיומם להמשך העבודה. האמת, גם זה לא מנע מההנהלה לכנות את רובנו כינויים כמו תוקעי סכינים בגב, אני אישית זכיתי גם לתארים: חתרנית ולא מסתדרת עם סמכות, שבהקשר זה אני מחבקת אותם בשתי ידיי, כמחמאה מתוקה.
אחר כך, במשך חצי שנה המשכורת נכנסה בזמן. אבל אחרי חצי שנה, ב 12 בחודש מסתבר שכל המדריכים שהועסקו על ידי פיירול לא קיבלו משכורת. טלפון לפיירול. הגברת באמת דוקא התכוונה להתקשר אבל לא יצא לה, כי היא חשבה שזה יסתדר אתמול. חוץ מזה, מי שאשם באי כניסת המשכורת היא המזכירה, שהבטיחה להעביר את הצ'ק אבל לא עשתה את זה, ובכלל לא טרחה להגיע למשרד, ידה ידה ידה. מה יהיה? היא לא יודעת. היא באמת נורא מתנצלת, והרי אני יודעת שהיא באמת חושבת שצריך לשלם משכורות בזמן, זה לא עניין עקרוני או משהו.
זה שהיא המעסיקה שלי מבחינה חוקית, מעניין אותה כקליפת השום דאשתקד.
המשכורת נכנסה בפעם השלישית תוך שמונה חודשים, בחמישה עשר בחודש. שמעתי שמאז השיא כבר נשבר והגיע לשמונה עשר בחודש, אבל מי סופר?
 
היום אני לא חלק מהמקום הזה, אבל יש עוד רבים כמותו. ומורות, נשים בעיקר, שעובדות בתנאים האלה, כמו המורה המסורה למדעים, שעבדה איתנו במועדונית ובחופשת הקיץ ניקתה בנקים כדי שתוכל להאכיל את הבת שלה, ולא ידעה עד ספטמבר אם וכמה תלמד בשנה הבאה.
אני לא חושבת שמורה או מדריך שהזכויות שלו נרמסות באופן כל כך שיטתי יכול באמת להכנס אחר כך לכיתה וללמד משהו על זכויות, על חופש בחירה, על שלטון חוק ועל הגינות. וגם לא על מתימטיקה או הסטוריה.
 
למה הם לא מתאגדים? כי הם מפחדים.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “עוד קצת על הוראה ותנאי העסקה

  1. וזו בעצם מטרתה הנעלה של ההפרטה ההיסטרית של כל דבר. כל אחד לנפשו, ואדם לאדם זאב.
    מה שאירוני בכל זה, שאין לי שום ספר שהמנהלת ושפע מלחכות הפינכה שלה בוודאי מדברות כל הזמן על 'העצמה' ואולי אפילו על 'העצמה נשית'.

    חבל מאוד שאין ענישה פלילית נגד מי שאחראי להלנת שכר, ולא רק קנסות.

  2. כך מגדלים אזרחים שהם זומבים
    שיודעים להגן רק על המטר המרובע שלהם ומפחדים אפילו להסתכל לצדדים, בטח שלא להתערב ולומר משהו, בטח שלא לפעול.
    העצמה זו באמת מילה מקסימה ושימושית במערכת החינוך, כל עוד היא לא באמת מתממשת

  3. כל מדורי הגיהנום שאת מתארת כבר תוארו במקומות אחרים, ואיכשהו השיירה של פקידי האוצר ומקורבי השלטון עוברת ומחייכת. האם לדעתך מישהו שקל אי פעם לפגוע בבכירי אוצר או משפחותיהם בשם החינוך, או שצריך קפיצת דרך מחשבתית כדי להשיב למאפיה כגמולה?

  4. בוודאי שהכל תואר ויתואר עוד פעמים רבות ואני מאמינה שצריך לתאר כי הרבה אנשים חושבים שדברים כאלה קורים רק לאחרים, לא איפה שהילדים שלהם לומדים, למשל.
    איזה פתרון אתה מציע כאן ואיך אלימות תפתור את המצב, ציני ורע ככל שיהיה?
    אני לא מאמינה באלימות כתשובה לאלימות

  5. מה אני מציע כבר כתבתי. כשתביני איך בכירי האוצר מקבלים החלטות וזורקים אנשים לכלבים, לא יהיה לך קשה להסיק שטיפול במשפחותיהם ישנה את דעתם

  6. מה שמדהים בעיניי שמי שמתנגד נתפס כמתלהם
    מי שעומד על זכויותיו נתפס כעושה צרות.
    חלק מהתפיסה הזו היא על ידי הקולגות הרקורבנות למצב ולא רק ע"י המערכת המנצלת

  7. קשה קשה לקרוא את כל מה שכתבת ברשימה הכנה שכתבת. כנראה שאין לנו מנוס מלבנות את עצמינו באופן עצמאי ואוטונומי מול כל הממסדים שנראה יותר ויותר מתפוררים מול העיניים שלנו. מערכת החינוך, אוניברסיטה ועוד. בהצלחה, יפתח

  8. טל, אכן ברגע שהמערכת מואשמת על ידי העובדים היא מייד עוברת לתפיסה עצמית של קורבן "איך אתם עושים לי את זה?" (מילים שלמרבה הגיחוך יצא לי לשמוע מהאשה שהיתה אחראית על כל הפיאסקו הזה).- ברגע הזה הכל הופך אישי, ושוכחים את העובדה שמדובר בקשר שבו לעובד יש זכויות שהמעסיק אמור לספק ולהגן עליהן אפילו.-
    יפתח, זה קשה ובעיקר עצוב, כי בסופו של דבר מי שיצליח למצוא את המשאבים לבנות את עצמו ייצא מהמערכת ויחפש סיפוק ותנאי עבודה מכבדים מחוץ לה, אבל האופציות הללו הולכות ומצטמצמות כי הנגע נמצא בכל מקום…

  9. אני קורא שוב את הפוסט הזה אחרי כמה חודשים, ומה שמרתיח במקומות האלה הוא שהם מחנכים לכל הערכים שהם עצמם לא עומדים בהם. ועוד דבר מעצבן אחד – למה נשים עובדות כל כך יפה בלדכא נשים אחרות?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s