לא מזמן חזרתי מההפגנה הקטנה שנערכה בכניסה לבנין מערכת הארץ, נגד פרסום מודעות זנות בעיתון.
היו שם כמה עשרות גברים ונשים, ביניהם הרבה צעירים. 
שלטים נישאו, קול שירה וגיטרה של שני בחורים שלא הצלחתי לשמוע בבירור את מילותיהם, אבל לא היה ספק במחויבות שלהם לאירוע.
עובדי הארץ הספורים שיצאו מהבנין דחו את קבלת הנייר הכתום שהסביר למה אנחנו כאן ולמה דוקא היום (עשו את זה כאן היטב אורה לב-רון ומתי שמואלוף).
 
לשמחתי, מזה כמה חודשים שאני לא מנויה על הארץ וכך נחסכה ממני השאלה אם לבטל את המנוי עכשיו כמחאה על כך שעמוס שוקן לא מוכן להפסיק להרוויח המון כסף מפרסום המודעות הללו, שמפרסמים אלה שכולאים נשים בכל מיני כוכים עם אורות מהבהבים בכניסה.

שאלתי את עצמי מה הייתי עושה אילו הייתי עובדת בעיתון הזה, יוצאת לקנות ארטיק ושומעת, על הדרך, את המתנדבת ממרכז הסיוע שענתה לשאלות הכתב, מסבירה שקניית מין מאישה שאין לה יכולת בחירה הוא אלימות מינית, שחשיפה לאלימות מינית מסוג זה או אחר היא המכנה המשותף הרחב ביותר שחולקות ביניהן נשים, ושפרסום שרותי זנות הוא עבירה על החוק.

הארץ הוא העיתון שאני נוהגת לקרוא בו כתבות חשובות בנושאים של חינוך, מאבקי עובדים, מהגרי עבודה, פליטים מסודאן, ואפילו, ממש לא מזמן, במוסף של סוף השבוע, כתבה על לקוחות הזנות באיזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
שאלתי את עצמי למה ההפגנה מתרחשת רק מול מערכת הארץ ולא מול ידיעות אחרונות או מעריב.
אני משערת שיש לכך כמה סיבות, אחת מהן היא הצביעות של הארץ בנושא, ואחרות שקשורות, אולי, להיותו מטרה שקל לסמן ולעמוד מולה, כי מה כבר יעשו ב'הארץ'? יתעלמו וימשיכו לכתוב את מה שהם כותבים, ויפטרו את עצמם מן הסתם במחשבה שאין מה לעשות, כסף זה כסף ומישהו צריך לממן את כל זה. אני לא יודעת אם הפגנה כזו מול עיתון אחר היתה מתנהלת באותו שקט כמעט מוסכם.
 
רחוב שוקן בשעה חמש וחצי אחר הצהריים. אין הרבה עוברי אורח ואלה שכן עברו, העדיפו אולי את הצד השני של הרחוב כדי שלא יטרידו אותם עם שלטים, פלאיירים ואג'נדות.
נאמרו שם מילים חשובות וחכמות. המראיין שאל שאלות ענייניות למדי, והודה למי שהסכימו לדבר.
ובסך הכל, היה שקט.
ההפגנה לא הפריעה לאף אחד.
כדי להגיע הביתה צעדתי לתחנת האוטובוס ברחוב העליה. התישבתי על הספסל ואז ראיתי את זה.

.