פרידה

חצר בית הספר שנפרדתי ממנה עם סיום שנת הלימודים לפני ימים ספורים, איננה החצר שגדלתי ולמדתי בה, אלא אחרת – גדולה יותר, משתרעת לאורך, ובשני קצותיה מונחים שני מבנים, לתוכם נכנסתי בשנים האחרונות מספר בקרים בשבוע, כמדריכה, המסרבת לקרוא לעצמה 'מורה'. אך נדמה שהחצרות כולן עשויות מאותן חומרים – האספלט, החול בארגז הקפיצה לרוחק, צבע דהוי המסמן קווי משחק קלאס, שיחות וצעקות, חברויות ועלבונות.

חופש גדול. כילדה, ככל הילדים והילדות, חיכיתי לו והוא אכן ענה על הציפייה וגאל אותי מן השעמום, מהצורך להסתיר את הספר שקראתי בזמן השעור מתחת לשולחן, מהנוכחות הצפופה עם ילדים זרים, בכל זאת זרים, גם אחרי שנה, שנתיים או שש באותה הכתה, מהקודים שלא הבנתי ולא העזתי לשאול או להטיל בהם ספק.
ועם זאת, הסיום נכרך תמיד גם בתחושת החמצה, פרידה ובדידות.
החזרה מהחופש אל בית הספר לוותה, לפחות, בשמחה החושנית שהעניקו לי דפי המחברות החדשות, הממתינות, שורותיהן נקיות וישרות, מבטיחות להתמלא במה שחיכיתי לו ובדרך כלל לא הגיע, קסם המילים שנוגעות ומזיזות משהו פנימי שאין לו שם, בוודאי לא אז.

הפעם אני ניתקת מבית הספר דווקא מהצד השני.
אני נפרדת מחצר ארוכה ובה מספר עצים ואפילו מעט דשא, גדרות אבן שמזמינות לטפס ולקפוץ, אולי להפצע, ממגרש הספורט והבמה עליה מונף הדגל בטקסים.
ביציאה משער בית הספר שוב נובטת בתוכי הריקנות החמוצה, שכמו תמהה על קיומה שלה, במקום הקלה ושחרור. אני נפרדת ופוסעת אל תוך החופשה ללא חגיגיות. שלא כמו פרידות אחרות, המזמינות העלאת גירה נוסטלגית, הפרידה הזו נעשית ללא עתיד ועבר. עבור הילדים הפרידה הזמנית איננה מוחשית, אולי, כמו ההבטחה שבחופש. כשיחזרו יהיה הכל אותו דבר.
אך ממבט הבוגרת שהתמקם בתוכי, אני יודעת במקומם שהדברים הולכים ומשתנים מיום ליום.

אני נפרדת ללא מילים, רק במבט, מהילדה השמנמנה עם הצמות. שנתיים התבוננתי בה מעבירה את הזמן בהפסקות, שנראו, דרכה, ארוכות. ההפסקה פרמה את מעט החבלים שניתן לאחוז בהם, והותירה אותה כלואה בתוך המרחב החופשי, הריק. בין הקירות היה קל יותר להעמיד פנים שאיננה כאן. שוב ושוב היתה מסתובבת במעגלים, ילקוטה על הגב כאילו מוכנה בכל רגע ללכת מכאן, לפעמים החזיקה ביד משהו, מטריה, שקית. ולפעמים היתה עוצרת במקום, בהבעה שמנסה להיראות עסוקה, כמו יש סיבה לעצירה הזאת.
אני נפרדת מהילד הבהיר שחיוך רך מונח תמידית על שפתיו, ועיניו נכונות לקשר כמעט בכל רגע, ותמיד יש בהן רמז לבקשה או רצון שאיננו מעז לבטא. באחד השעורים כתב סיפור מכמיר לב שבסופו מבין  האנטי גיבור שלו, שצריך להסתפק במה שנולדת איתו.
לא להכיר, לא לאהוב, לא לשפר, לא לשנות. להסתפק.

החופש
הגדול

והרי חופש לא יכול להיות מושג רק מתוך ההפסקה הזמנית של ימי הלימודים. והרי הקירות, המורות, אישורי יציאה לטיול, הצלצול, הכסאות שצריך להרים בסוף היום והניירות שנשארים פזורים על רצפת הכיתה והשירותים המסריחים תמיד, כל אלה לא נשארים באמת סגורים בתוך מבנה בית הספר הנעול בחופשה. הם מתמקמים בתוך גוף כל מי שחי בבית הספר, הם מלווים אותנו כמו ריח או בגד, גם הרבה אחרי היציאה מאותו השער.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “פרידה

  1. "אם מישהו אוהב פרח, שבכל מיליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים והוא כבר מאושר…" (~הנסיך הקטן)
    כמה מאשיר לקרוא פרי עטה של בת אדם שמתארת עד כמה היא מסופקת רק מלהתבונן בנבכי הנפש הצעירה של כל ילד וילדה שהיא מלמדת, ולהתפאל מייחודו שלו, מהרהוריו, בדידותו, אושרו, מחשבותיו.
    זה כל כך כיף לראות שיש אנשים שיגרמו לנסיכים הקטנים להבין שיש רק אחד כמוהם, שאוהב פרח, בכל מיליוני הכוכבים.
    (המשיכי בעבודת הקודש.)

  2. "לא להכיר, לא לאהוב, לא לשפר, לא לשנות. להסתפק."

    זה תמיד העציב אותי, אנחנו לומדים מה למדנו באמת רק שנים אחר כך. כמה מדכא, כמה הרסני, כמה משחית העולם הנקרא בית-הספר. לפעמים זה נראה כמו נס שאנשים יוצרים מזה חיים, שפויים.

    מזל ששרדנו 🙂

    מזל טוב על הבלוג הראוי הזה. אבוא לבקר לעיתים קרובות.
    שירי .י.

  3. זה כל כך נכון שאפשר להוציא את הילדים והמורים מבית הספר, אבל אי אפשר להוציא את בית הספר מהם, מהרשמים הטבועים בגופם.
    נהניתי לקרוא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s