למי יש גוף בבית הספר?

הפצוע נתמך תמיד משני צדדיו בחברים, על פניהם ארשת מעט מבוהלת. אם מדובר בפצועה, יש להניח שהיא תלווה בקבוצת ילדות דואגות, ביניהן מתרחש לעיתים באותם רגעים ממש, מאבק סמוי על תפקיד החברה הדואגת יותר – הטובה ביותר. לפעמים ייקח זמן מה עד שמי מהחולפים על פני החבורה ישים לב וישאל מה קרה. המלווים ישמשו דוברים, פרשנים ומערפלי נסיבות האירוע (כשיש סיבה לחשוש שמישהו עלול להיענש כתוצאה מאירוע הפציעה). עד מהרה יורחקו ויישלחו בחזרה אל החצר או הכיתה, למרות נסיונותיהם הלא מבוטלים להשאר ולעזור לו או לה.

ילד או ילדה, עם פצע בברך או סתם מרגישים לא טוב, עומדים במזכירות מול שולחן המזכירה. במקרה הטוב היא רואה אותם כעוד עניין שצריך להפתר בדרך אל סוף היום, ואולי הפצע אפילו יעורר בה את הרכות המתבקשת. במקרה הרע היא לא רואה אותם ממטר.
אני זוכרת את הפחד שהיה אוחז אותי במפגשים מוקדמים אלה עם מבוגרים סמכותיים, אנשים שצריך לבקש מהם משהו. אף פעם לא הבנתי ממי צריך לבקש, או איפה נמצאת זו שאמרו לי לגשת אליה, ולמה היא לא שמה לב שאני מחכה כאן כבר המון זמן, מנסה לתפוס את מבטה.

הפצע הוא טירדה. הוא מחזיר אל המזכירות, ארץ המהדקים ודפי השכפול, את העובדה המודחקת שמעבר לדלת מסתובבים לא שמות, אלא גופים קטנים, גופים הנושאים בקרבם את כל מה שלא ניתן לתאר ברשימות הנוכחות.

כשהייתי תלמידת בית ספר יסודי, היה חדר אחד שהפחיד אותי יותר מאחרים, במסדרון שהחל במזכירות והוביל אל חדר המנהלת והמזכירות. היה זה חדר האחות, ממנו הגיחה מדי זמן מה האשה חמורת הסבר (לא מפתיע שדוקא את שמה שכחתי למרות זכרוני המדייק בשמות ובפרצופים של כל מורה, מזכירה ושרת) בחליפה ירוקה כהה ונכנסה לכתות, בהן כבר רחשה השמועה על זריקת חיסון קרובה או בדיקת כינים. לא יצא לי להחבש על ידה, כנראה שאת הפציעות הקטנות שלי נפצעתי בשעות אחר הצהריים ליד הבית. אבל היתה אחות, נכונה למלא את תפקידה ולחטא פצעים בקור רוח.
בבתי הספר של היום נמצאת אחות רק חלק מימי השבוע. הסיבה הרשמית היא כמובן תקציבית, אולם בויתור הזה על נוכחותה מקופלת, לדעתי, הקלות בה שמחה המערכת לראות בתלמידיה מספרים ולא נפשות בתוך גוף.

וממילא, לתלמידים בבית ספר יש מנעד אפשרויות מצומצם לביטוי הפיזיות שלהם: או באופן מוסדר, כמו שיעור ספורט, או בפעולה אלימה –  החל בצעקה ועד מכות של ממש. בין לבין אין כמעט אופציות אחרות.
אף מורה (אני מודה, גם אני) לא אוהבת לראות תלמיד שנמרח על השולחן או על הכסא, מתנדנד לאחור, מתמתח וזז. למרות שזו הפעולה הטבעית ביותר עבור מי שיושב חמש, שש שעות ביום ליד אותו שולחן, באותו מיקום, באותו חדר.
ממקומי בקידמת הכיתה, אני מבקשת לראות עיניים עירניות, קשובות. גב כפוף על שולחן, פנים מכוסות בקפוצ'ון עד האף, גוף שנמרח באלכסון מהכסא אל הרצפה בקו כמעט ישר, כל אלה מעוררים אי שקט, הפרעה ויזואלית בסדר שקיים דרך קבע בכיתה דימיונית. הם מעוררים את החשש שאני, אולי, פשוט משעממת את התלמיד הזה, וזו כמובן תחושה לא נעימה ומצערת, כי אני מנסה להביא לכתה את מה שנראה בעיניי חשוב, מעיר, שולח את המחשבה למקום חדש.

וגם לי יש אפשרויות תנועה מצומצמות. אני זוכרת את מבטיהם המשתאים של תלמידי כתה ד' בשיעור אמנות הראשון בשנה. על מנת להבהיר רעיון מסויים נטלתי לעצמי את החופש לנוע בין השולחנות, לצאת מהמרחב המצומצם שבין השולחן שלי ללוח, להניע זרועות ורגליים ואפילו ליהנות מזה. הדגמתי שתי צורות תנועה – אחת מסוגננת ונעימה, אחת מתפרצת וחופשית.

באופן בלתי מתוכנן, זו היתה הצהרת כוונות. רוצה לומר- אמנות לא יכולה להתקיים רק בתוך גבולותיו של דף לבן, היא חייבת להגיע מבפנים ולהניע אותנו. ויש לנו חופש, אם רק נעז לקחת אותו.
את החופש הזה צריכה כל מורה להזכיר לתלמידיה מדי שיעור. הבעיה היא שבשביל זה היא עצמה צריכה לחוות אותו, ולהיות נוכחת בגוף ולא רק בראש, המחשב כמה שעות נותרו עד סוף היום, עד סוף השבוע, עד סוף השנה.

מודעות פרסומת

12 מחשבות על “למי יש גוף בבית הספר?

  1. חפחפ יקר שלי
    זה קרה והמחילה המריאה עכשיו אפילו השמיים הם לא הגבול אז מזל טוב
    וגם עכשיו יהיה לך משהו חדש לספר כל פעם שישאלו אותך

  2. שלום תמי

    גם אני מורה לאמנות ואני מרבה להתנועע, לשוטט בכיתה. גם לתלמידי מותר לקום ולנוע אך במגבלות של כללי התנהגות שמטרתן למנוע אלימות או סכסוכים
    אני מורה בחטיבה ובתיכון.

    אהבתי את תאור הילדים לפני חדר האחות או המזכירה

    כל טוב
    שולמית

  3. "גב כפוף על שולחן, פנים מכוסות בקפוצ'ון עד האף, גוף שנמרח באלכסון מהכסא אל הרצפה בקו כמעט ישר, כל אלה מעוררים אי שקט, הפרעה ויזואלית בסדר שקיים דרך קבע בכיתה דימיונית"

    איזה יופי. כמו תמיד, את מציעה לי נקודת מבט מקורית ומעוררת מחשבה על נושא שכבר שכחתי לחשוב עליו.

  4. לאסף, הנה אנחנו שוב תחת אותה קורת גג, וירטואלית הפעם..
    לשולמית, אני באמת חושבת שמורה שמעיזה לזוז ולנוע ולשדר לתלמידים שזה בסדר, טבעי ונעים יכולה לעשות שינוי גדול עוד לפני שהתחילה לדבר על אמנות או על כל נושא אחר.

    לכל השאר אני אודה לכם באופן אישי יותר
    ותודה על קבלת הפנים מחממת הלב

  5. איזה יופי! למול הסגנון והעושר והדימויים הכתיבה שלך היא מעל הכל פשוטה וכנה (שילוב לא תדיר…). הקטע המשעשע הוא שאתמול בערב רפרפתי לרגע ונתפס לי משפט אחד שריגש אותי- ועכשיו בקריאה כמו שצריך קלטתי שהבנתי אותו הפוך ממה שהתכוונת (והמסר אליו התכוונת יפה אפילו יותר ממה שחשבתי שהבנתי).
    טוב לראות מהצד איך את מגשימה את הדברים שיושבים לך בלב לידי ניצנים. מאחלת שילבלבו לעצים עבותים (:

  6. אני מאושרת בשבילך שיש לך את המקום החדש הזה. וזה מרגש אותי לחשוב שאני אוכל לגלות כל פעם עוד ועוד מהדברים המדהימים שיש בך.
    ים של אהבה וגאווה
    עינת

  7. איזה כייף לקרוא את מילותייך,אני מרגישה ,כמעט כמו שאת מדבר אלי מהמילים
    כמעט שומעט את קולך
    מדהים כמה את צודקת בתור סוג של מורה אני ככ
    מזדה ומזהה את התחושות…
    אני בטוחה שאת מדהימה אותם מחדש כל פעם כמו שאת מדהימה אותי
    תודה אוהבת יעלי

  8. כל כך שמחה למצוא אותך כאן. את כותבת נפלא, ויש משהו ברשימה הספיציפית הזו. אי שם בין שורותיה האחרונות חבוי משהו שחיפשתי, ועוד לא מצאתי.

    אולי עוד נדבר על זה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s