ים אדמה

יש תקופות כאלה, הדבר היחיד שברור זה שמשהו קורה. מה? מה זה שקורה וקורה אבל לא מגלה את עצמו עדיין?

משהו ממתין. ונע. וממתין. ונע. מבקש ממך רק סבלנות. רק לא להפריע לו לקרות.

משהו אחר מנסה לנדנד לו: ברל'ה ברל'ה צא החוצה. תן לנו מילה, תבנית, הגדרה. שנוכל לענות בבהירות כששואלים: מה שלומך, מה המצב, מה קורה.

זה לא הגעגוע למסע שנגמר, זה המסע שעודנו קורה. היה רגע כזה היום, או אתמול? בתוך אוטובוס באמצע תל אביב. המבט משוטט מבעד לחלון בעיר שהיתה בית כל כך הרבה שנים ועכשיו היא סוג אחר של מקום להיות בו. מוכר, נינוח עדיין, אבל עכשיו את תיירת בה. מתבוננת בה. פתאום היתה תחושה ברורה: שהכל טיול, שהכל מסע. החיים  מתחילים ברגע הזה! הרגשת פתאום. ואם כך אז גם בזה, שבא אחריו, שבעצם לא היה טוב או רע או נוצץ או מאמלל או שגרתי יותר או פחות מזה שקדם לו.

עכשיו.

.

זה קרה שם כל כך הרבה פעמים.

ביום אחד של מחשבות מתנגשות: לנסוע לקשמיר או לצאת לטרק? להצפין או לנסוע מזרחה? כי אם קשמיר אז עכשיו את צריכה לקחת את כל הדברים שלך ולומר שלום לכל המשפחה שעוטפת אותך בכפר ולשקט שאת לא שבעה ממנו – ואם לא – אז לא – אבל צריך להחליט!

הראש מנסה להחליט החלטות ולהעדיף העדפות, והרגליים פשוט צועדות בכיוון ההפוך: יורדות את כל הדרך לתחנה ועולות במדרגות האוטובוס ומתיישבות, ונוסעות למקום אחר שבו יש חג היום.

כל כך הרבה חשבונות ומחשבות, ואני עולה לגג של המקדש בעזרת מדרגות – או שזה היה סולם – ומתבוננת בשלביו, עץ ישן וחסר הדר ומזכירה לעצמי: שזה, הסולם הזה, והרגע הזה, והנעליים המאובקות שדורכות על השלבים הלא מהוקצעים ומטפסות למעלה, זה בדיוק הטיול.

ובדרך למטה עוצרת לקנות מים ויש תור בקיוסק הקטן כי כל הנערות והנערים הלאדקים קונים חטיף צ'יפס בטעם India's Spicy Massala.

מבקשת מהבחור הזר שלידי שיקנה לי מים כי הוא כבר כמעט מצליח לתפוס את תשומת ליבו של המוכר. ואחר כך אנחנו יושבים על המדרגה שלפני הדלפק ומדברים שיחה מקסימה. ואחרי יומיים, בגינה שבכפר, קוראים פתאום בשמי וזה הוא, וזה כל כך נעים ששוב מגיע למקום שהפך ברגע אחד לבית שלי, עוד מישהו שבא פשוט כי הזמנתי אותו לשם. הביתה.

כשחזרתי מהמסע רציתי לשחק פה משחק חדש, לכתוב על הטיול לפי אותיות שייבחרו באופן אקראי. הזמן עבר, דבר לא נכתב, וכשעשיתי סדר על שולחן הכתיבה השלכתי את הפתקים ההם. אבל פתאום, כמו שקורים הדברים האלה, זה התחיל להיכתב, אולי כי חברתי הנפלאה מיכל נוסעת להודו, אולי סתם כי הגיע הזמן.

אז אני לא יודעת מה ייכתב פה, אבל הנה. מתחילים.

**

אז איפה הוא, כל הזמן הזה שהיה? איפה החופש שאין דומה לו, זה של הלב שנפתח? הנה, הוא כאן, ממש עכשיו, ברגע הזה שכולו תקתוקי מקלדת ודמעות בורקות בעיניים, ותמונות שבאות והולכות כל הזמן, כל יום יש איזה רגע כזה: תמונה מלאדק, רגע מנסיעה, מילה, פרצוף, זיכרון, תחושה,  סיטואציה, קול, ריח.

ביום השני שלי בלאדק, אחרי שינה שהחזירה אותי לעצמי, ואחרי שהבנתי איפה כדאי לאכול ואיפה לפגוש אנשים, אני יורדת ועולה בשבילים של לֵה ואחר כך מחפשת מקום לשבת בו למדיטציה. אני שוכחת שמרכז "מהאבודהי" סגור לפעילות בימי ראשון, נכנסת ופוגשת את שני הבחורים ההודים שמפעילים את המקום. בטובם הם מרשים לי להשתמש באולם הגדול, רק מבקשים שאכנס בשקט כי אחד המורים מתרגל שם עכשיו יוגה. כדי שלא אפריע לו הם מבקשים שלא אשב במרכז האולם אלא על הבמה.

"you can sit next to buddha", אומר הבחור החביב ואני מחייכת אליו בשמחה גדולה על המשפט הזה, ונכנסת לשבת את המדיטציה הרצופה הכי ארוכה שישבתי אי פעם.

לא עוברת חצי דקה מרגע שהתיישבתי ודמעות עולות ישר לעיניים ויורדות מתוכן בלי שום דבר שיכול או מנסה לעצור אותן. ברקע אני שומעת את הנשימות העמוקות, המודגשות של המורה, ואני יושבת ומקשיבה לנשימה שלי עם דמעות של שקט, של מנוחה, של ההישענות המתוקה אל תוך מה שיש ברגע הזה, הפשוט והבלתי נתפס, בהתרגשות, בהכרת תודה ענקית לכל מי ומה שאפשר לי להגיע, בעיר הקטנה שהיא בעצם לא יותר מכפר, מוקפת בהרים מושלגים, שהטלפונים הניידים מהמערב לא ניתנים בה לשימוש, שהאויר בה דליל, שהכל פורח בה למרות האבק הבלתי נסבל והמשאיות של הצבא ההודי והאופנועים של התיירים המתלהבים, בתוך אולם מקושט, ליד הבודהה, או אולי, כמו שנקרא ספר שנתקלתי בו אחר כך, בְּחֵיקוׁ: In the lap of the buddha.