פידים:
רשומות
תגובות

כשחזרתי מהמסע רציתי לשחק פה משחק חדש, לכתוב על הטיול לפי אותיות שייבחרו באופן אקראי. הזמן עבר, דבר לא נכתב, וכשעשיתי סדר על שולחן הכתיבה השלכתי את הפתקים ההם. אבל פתאום, כמו שקורים הדברים האלה, זה התחיל להיכתב, אולי כי חברתי הנפלאה מיכל נוסעת להודו, אולי סתם כי הגיע הזמן.

אז אני לא יודעת מה ייכתב פה, אבל הנה. מתחילים.

**

אז איפה הוא, כל הזמן הזה שהיה? איפה החופש שאין דומה לו, זה של הלב שנפתח? הנה, הוא כאן, ממש עכשיו, ברגע הזה שכולו תקתוקי מקלדת ודמעות בורקות בעיניים, ותמונות שבאות והולכות כל הזמן, כל יום יש איזה רגע כזה: תמונה מלאדק, רגע מנסיעה, מילה, פרצוף, זיכרון, תחושה,  סיטואציה, קול, ריח.

ביום השני שלי בלאדק, אחרי שינה שהחזירה אותי לעצמי, ואחרי שהבנתי איפה כדאי לאכול ואיפה לפגוש אנשים, אני יורדת ועולה בשבילים של לֵה ואחר כך מחפשת מקום לשבת בו למדיטציה. אני שוכחת שמרכז "מהאבודהי" סגור לפעילות בימי ראשון, נכנסת ופוגשת את שני הבחורים ההודים שמפעילים את המקום. בטובם הם מרשים לי להשתמש באולם הגדול, רק מבקשים שאכנס בשקט כי אחד המורים מתרגל שם עכשיו יוגה. כדי שלא אפריע לו הם מבקשים שלא אשב במרכז האולם אלא על הבמה.

"you can sit next to buddha", אומר הבחור החביב ואני מחייכת אליו בשמחה גדולה על המשפט הזה, ונכנסת לשבת את המדיטציה הרצופה הכי ארוכה שישבתי אי פעם.

לא עוברת חצי דקה מרגע שהתיישבתי ודמעות עולות ישר לעיניים ויורדות מתוכן בלי שום דבר שיכול או מנסה לעצור אותן. ברקע אני שומעת את הנשימות העמוקות, המודגשות של המורה, ואני יושבת ומקשיבה לנשימה שלי עם דמעות של שקט, של מנוחה, של ההישענות המתוקה אל תוך מה שיש ברגע הזה, הפשוט והבלתי נתפס, בהתרגשות, בהכרת תודה ענקית לכל מי ומה שאפשר לי להגיע, בעיר הקטנה שהיא בעצם לא יותר מכפר, מוקפת בהרים מושלגים, שהטלפונים הניידים מהמערב לא ניתנים בה לשימוש, שהאויר בה דליל, שהכל פורח בה למרות האבק הבלתי נסבל והמשאיות של הצבא ההודי והאופנועים של התיירים המתלהבים, בתוך אולם מקושט, ליד הבודהה, או אולי, כמו שנקרא ספר שנתקלתי בו אחר כך, בְּחֵיקוׁ: In the lap of the buddha.

בודהיסטווה הוא מי שלקח על עצמו את הנדר, ומבקש לממש את הבודהיצ'יטה – השאיפה להגיע לשחרור למען כל היצורים החיים.

לשמחתי השתתפתי בלימוד של הדלאי-למה על טקסט שעוסק בבודיהיסטווה. בסוף ימי התרגול, מי שרצה לקח את הנדר. אני לא עשיתי זאת, אבל המשכתי לשמוע עוד ימים אחר כך את המילים הללו, כפי ששמעתי אותן מתורגמות סימולטנית לאנגלית באוזניות, בזמן שהדלאי-למה אמר אותן בטיבטית, במיוחד ארבעת המשפטים האחרונים.

.

With a wish to free all beings
I shall always go for refuge
,To the Buddha, Dharma and Sangha
.Until I reach full enlightenment
,Enthused by wisdom and compassion
Today in the Buddhas' presence 
 I generate the Mind for Full Awakening
.For the benefit of all sentient beings
,As long as space remains
,As long as sentient beings remain
Until then, may I too remain
.And dispel the miseries of the world

.

אבל יש לנדר הזה כמה גרסאות, ולילה אחד מצאתי את עצמי מתרגמת אחת מהן לעברית. זה לא היה מתוכנן, זה פשוט קרה. הטקסט הוא מקסים בעיניי, הוא שירה מלאת אהבה. וגיליתי שתרגום היא מלאכה מרגשת ומספקת!

.

מי יתן ואהיה מגן לחסרי ההגנה

מורה דרך לאלה ההולכים בה;

למבקשים לחצות את מי הנהר,

מי יתן ואהיה גשר, סירה, רפסודה.

.

מי יתן ואהיה אי לחפצים בחלקת אדמה,

ומנורה לנכספים לאור;

לכמהים למנוחה, אהיה מצע רך,

והנזקק למשרת, עבד אהיה לו.

.

מי יתן ואהיה אבן טובה, כלי של שפע,

מילה של עוצמה, ותרופה נעלה;

מי יתן ואהיה עץ משאלות,

פרה שופעת לכל אלה החיים.

.

כאדמה הגדולה ושאר היסודות,

שכמו הרקיע מרחיקים היות,

מי יתן ואהיה קרקע ומֵיכל,

לחיי אין ספור היצורים שבכל העולמות.

.

כך, לכל אחד ואחת מן החיים כולם,

המשתרעים ללא גבול כשמיים עצמם,

מי יתן ואהיה מזין ומפרנס

עד אשר יחצו את גבולות הסבל.

.

.

הטקסט באנגלית ממנו תרגמתי לקוח מכאן

מדרגות

את מזהה את זה, פגשת כזה לא פעם. אינטיליגנטי מאד, לרגעים מצחיק מאד, יש לו יכולת לראות. להרגיש גם. אבל לא. רק לא הציניות האינטיליגנטית הזו, הכאילו נינוחה, אחת שיודעת. כזו שמביטה בריחוק כלשהו, בחיוך שמסתכל מהמרפסת. והחיוך שלו יפה. גם כשהוא מסביר לך שכנשבר הלב אנחנו שמחים כי רק אז, סוף-סוף, מתגלה לנו שאנחנו עוד חיים, שאנחנו עוד מרגישים לפחות, אז אל תתלהבי.

זו שיחה, או ויכוח? זו כיכר או מבנה שאי אפשר להיכנס אליו? הארכיטקטורה של אמיתות נחרצות וטיעונים בנויים היטב, לאן היא מובילה, עולה במדרגות כדי לנצח משהו שנעדר.

ונכון שמשהו חי גם במאבק. שניכם תקראו לזה בשמות שונים בתכלית.

אבל יש שמחה שאת מכירה, אחרת. היא שמחת החיים עצמם, לא כי אנחנו לא מתים, אלא כי אנחנו חיים. כי אין מאבק, כי הנחנו לו, כי נחנו בתוך כל מה שיש, כי יש, כי נוכח, כי הכל כאן.

את בעצם לא רוצה לדבר עליהם, על החיים, אלא לחיות אותם, ונכון שיש רגעים מתוקים שבהם הדיבור הוא ביטוי מדוייק של לחיות, ויש רגעים בהם זה ההפך הגמור.

"זה העולם שאני רוצה לחיות בו!" אמרה מישהי כשסיפרת לה על הבחור הטיבטי ששם לב שאת לא על האוטובוס שכמעט התחיל לנסוע בלעדייך בלילה אחד בין דלהי לדרמסלה, ואמר לנהג לחכות לך.

.

…I'm standing in a field / a field of questions/as far as the eye can see

if this is what it means to be free / then I'm free

היהלום שבלוטוס

.

אום מאני פדמה הום – (או הונג בהגייה טיבטית)

שש הברות שמשמען, עד כמה שבכלל ניתן או צריך לתרגם, הוא "(הללו/ החזיקו את) היהלום שבלוטוס". (אם מישהו מקוראיי יכול לדייק את זה -אשמח).

זו המנטרה של צ'נרזינג, הבודהה של החמלה (compassion), שהדלאי-למה הוא המופע שלו בעולם הזה.

באזורים הטיבטים בהודו (בטיבט אני משערת שכבר הרבה פחות, למרבה העצב),  אפשר לשמוע את המנטרה הזו מתנגנת שוב ושוב לאורך כל היום, מתוך חנויות או דוכנים. די מהר מצאתי את עצמי מפזמת אותה לעצמי במקלחת או בהליכה. זה היה נעים, וזה עדיין קורה לי.

בימים שבהם הדלאי-למה לימד במקדש הביתי שלו, בדרמסלה,  שרה אישה את המנטרה הזו (ועוד אחת, המנטרה של בודהה שאקימוני, שלא מצאתי בגרסה מספיק יפה עדיין ברשת), בשעה שלפני תחילת השיעור, זה הזמן בו כולם – אלפי טיבטים לבושים במיטב בגדיהם וכמה מאות תיירים שלא במיטב בגדיהם, אבל נרגשים מאד – מגיעים למקדש של הוד קדושתו ומתכוננים, מסדרים את הכרית ואת כוס התה, משתחווים, או פשוט יושבים.

הקול שלה רך ועדין, וממשיך שוב ושוב, כאילו זו תמיד הפעם הראשונה, בלי עייפות, בלי תחושת קהות.  כל המקום נעטף ברוך הזה, בהמתנה הסבלנית והאוהבת לבואו של האיש מלא הנוכחות בגלימה האדומה-צהובה.

כאן, בדקה הראשונה אפשר לראות בדיוק איך זה נראה ונשמע – (תעשו פליי, אתם לא חייבים להשאר לכל השאלות והתשובות. אבל בדקה 18 יש חיקוי של עכבר)

.

הדלאי-למה – צירוף של המילים "מורה" (גורו) ו"אוקינוס"  נקרא גם: מחזיק הלוטוס הלבן holder of the white lotus

וגם  Gyalwa Rinpoche

שמשמעותו  the mighty precious one

או ע"פ ויקיפדיה Precious Victor

קוראים לו גם -  Kundun  שפירושו נוכחות

וגם Yishin Norbu שהיא אבן-חן מגשימת משאלות  Wish fulfilling Gem

לחזור

כן, אז חזרתי. הייתי בהודו ועכשיו אני פה. איך זה לחזור? אנשים שואלים אותי ואין לי הרבה מה לומר על זה כי לחזור זה די דומה ל-לטייל, רק בכיוון אחר, במקום אחר ולמשך זמן אחר (אבל עולה הרבה יותר כסף).

משהו בי רוצה להמשיך מבלי לסכם, להגדיר, אבל משהו אחר רוצה לספר ולשמר ולתת מילים לדבר הגדול שנקרא טיול בהודו. אבל כמו ששואלים בבודהיזם על ה"אני" – היכן בדיוק הוא נמצא? וכשמחפשים רואים שאין מקום מדויק אחד שעליו אפשר לומר שזהו ה"אני", כך בדיוק עם "הטיול". הוא התחיל הרבה לפני שעליתי על המטוס והוא בוודאי לא נגמר כשירדתי מהמטוס האחר. הוא בעצם עדיין קורה.

טיול הוא יצור חופשי, הוא חי. אם לא מפריעים לו הוא מתכנן את עצמו ומוליד את עצמו בכל רגע. אי אפשר באמת לתכנן אותו, ולא לשלוט בו בכוח. צריך רק להקשיב לו. הטיול שלי כמו כל דבר התנהג בהתאם לחוקי הקארמה והלידה מחדש, רעיונות כל כך פשוטים וכל כך מורכבים שנשענים על ההנחה הבסיסית, שכל דבר שמתקיים – נוצר מתוך מה שהתקיים ברגע שקדם לו. אין רגע שבו התחיל הכל ואין רגע שבו הוא יגמר: יש רצף של התרחשויות והשתנויות בלתי פוסקות.

אבל לפעמים כדי ליצור תנועה יש צורך בפעולה שהיא אולי קצת מלאכותית ואולי הכי אמיתית ומשחקית, שתהיה רק כלי תומך, והכתיבה תקרה כפי שהיא תקרה, ונראה לי שיהיה כיף. קיפלתי 22 ניירות קטנים, על כל אחד כתובה אות אחת וכל יום או יומיים, בלי נדר, ישלף אחד מהם ונראה מה ייכתב מתוך זה. אולי די מהר לא יהיה צורך במסגרת הזו, אולי כלום לא יזוז בלעדיה. מי יודע?

כשאספתי את כולם נפל אחד על הרצפה, זה היה כמובן סימן לפתוח אותו והיתה כתובה עליו האות ל', וזה ממש לא מקרי כי הטיול שלי התחיל בעיר לה שהיא בירת לדאק. אבל עליה נדבר ביום אחר.

עכשיו זמן טוב להגיד לילה טוב.

זה, למשל, קטע ששמעתי לא מעט. בעיקר כשטיפסתי על הרים. או עמדתי למעלה אחרי הטיפוס. בשקט.

תקשיבו. תעצמו עיניים. תנשמו. זה יפה וזה נכנס ישר אל הלב.

תשליך (8), שנה

בבוקר ההוא, חשבת שאפילו היום לא יצליח לעבור. שהזמן ייתקע כמו הויתור המר שתקוע לך באמצע בית החזה. ידעת להגיע מותשת אל סופי הימים  – ההוא ואלה שהגיעו אחריו, כדי לישון שינה שאין בה מקום לחלומות, ספקות, השערות וויכוחים, שינה מרפאת, מרגיעה ומחזקת כמו כף יד טובה שמונחת על הגב.

.

היום ההוא עבר ואחר כך שבוע (הנה, עבר שבוע – מי היה מאמין, אמרת לאיש החכם), ועוד אחד ועוד, ואחר כך חודש והספירה עברה לחודשים ואחר כך הפסקת לספור והימים עברו והשתנו והצטברו לשנה שלמה.

.

לפני שנה לא יכולת לתאר שכל מה שקורה היום יקרה.

.

פתאום את מוצאת את עצמך בצהריים חמים באמצע רחוב, מביטה בפליאה במישהו שנראה בדיוק כמו – אבל עם קסדה על הראש ואין לך מושג אם זה הוא או לא – שמסתכל בך גם הוא במבט כנראה דומה לשלך – אולי בפחות תימהון – אולי את מדמיינת – את רוצה לשאול אותו אם הוא הוא – אבל לא שואלת – את מחכה שהתשובה תתבהר מעצמה – היא לא.

.

את נזכרת שבעצם התשובה ה"אמיתית" לא משנה.

את נזכרת באיש שלימד אותך: "צילום פורטרט הוא לא עלי ולא עלייך, אלא על החלל שבינינו".

.

.

לא זכרתי שקרו כל הדברים האלה שבמקרה נתקלתי בהם אמש, כתובים בפירוט בלשון הווה.

אני לא זוכרת את הריח שלו. אני לא זוכרת איך זה לגעת בו.  

אני זוכרת את מספר הרישוי של הטוסטוס שלו.

אז, כשהוא שאל: נו אז מה את רוצה באמת, אמרתי שזה לא עניינו אבל בעצם רציתי לומר: אני רוצה לחיות

.

הייתי שם, פגשתי את כולם, אפילו את ק'. אני לא יודעת מה ציפיתי שיקרה.

פחדתי עוד קודם שכל מה שיהיה לנו להגיד זה מה שלומך, טוב, יופי, מה שלומך אתה, מצויין, יופי.

.

ל' חיבק אותי חזק

אני חושבת שרציתי להיות שייכת. רציתי להיות מאלה שיודעים

.

"ראיתי תמונה שלך עם אנה מאריה. רוברטה הראתה לי אותה. היא מכוערת, אנה מאריה. העיניים האלה, מעיל הגשם הזה, החיוך. העיניים פוזלות. החיוך מלאכותי. לך יש את ההבעה הרגילה שלך, של ציפור שנפלה מהגג"

(נטליה גינצבורג, העיר והבית)

.

"זה אולי מצחיק ביותר ורומנטי מאד לומר זאת כך, זהו סיפורו הישן-נושן של ג'קומטי המצייר כל יום את דיוקנו של אחיו ונכשל בכך כל יום… מה שנראה יפה בעיניי זה הידיעה שלא נצליח, ובכל זאת הרצון לנסות על אף הכל, מפמי שאולי יש סיכוי קלוש שנצליח, זהו מין מאבק לחיות, או מחאה, מחאה נגד העובדה שאין מנוס מהמוות, מחאה נגד העבודה שאין מנוס מהחיים"

(כריסטיאן בולטנסקי, מתוך ראיון איתו בקטלוג ישן של מוזיאון ישראל)

.

בסוף הדירה מתרוקנת והופכת לדירה ריקה. עם סימני האבק והמסמרים המיותמים. חשבתי שכל הזכרונות והאהבות ינכחו שם איתי ברגע הזה ויקשו על היציאה מהדלת בפעם האחרונה. אבל ברגע הזה הדירה הזו היתה פתאום רק דירה ריקה, שגרתי בה ועכשיו אני לא.

.

לקראת הסוף פגשתי גם אותם, בפינה של המקרר. אחיהם הנגטיבים שרדו את הניפוי ואוחסנו במיטב הארגזים. הם – שלא הספיקו לחוש את מגע האור שישנה אותם משחורים ואטומים לעמוסי דימויים, נשארו ככה, מגולגלים לבד בחושך. רגע של תהייה – מה אני אעשה איתם? הותיק שבהם, סרט של אגפא, 100אסא כבר חגג בטוח עשור לקיומו אצלי.

הם נארזו בארגז ה"כל מה שנשאר אחרון בבית בערב שלפני העזיבה ולמי יש כוח עכשיו לחשוב אם ולאן הוא שייך".

.

.

פוקוס-פיינדר, כשמו כן הוא. האביזר החביב הזה, עם השם המקסים הזה, שמניחים על נייר הצילום ומזיזים בעדינות את הכפתור של המגדל עד שרואים בבירור את הנקודות הקטנות של הלידי הכסף (איזה שם מקסים גם להם יש) ואז יודעים שההדפסה תהיה בפוקוס. זה רגע של סיפוק. היום זה מיותר מן הסתם, מישהו עוד בכלל נכנס לחדר חושך כדי להדפיס משהו? הכל נעשה באור ניאונים. חבל. אלה היו רגעים קסומים, בחושך, בשקט הזה שחייב להתקיים ביני לבין הנייר, הנגטיב, האור של המגדל.

.

מבט אחרון על הדירה. חמש וחצי שנים, זה זמן ארוך, יצאתי משם בבוקר וחזרתי בערב ובאמצע היו החיים עצמם, מילה אחת שמכילה תקופות ומעברים ושינויים ואהבות ואנשים.

.

בבוקר שבת בזמן שנסעתי להעביר עוד ארגז או ציור למקום אחר, זה פתאום היה ברור כעובדה פשוטה ונקייה:  הקליפה עמוסת הרגשות, כעס, היאחזות ומאבק, נפרדה כמו מעצמה מעל פצע אי-אהבתו של זה שרציתי להציל פעם מהאש של עצמו. אבל כמו שכתבתי פעם, כל מה שיכולתי לתת לו היה אהבה. אפשר לומר שזה לא הספיק, ואפשר לומר שזה הספיק בדיוק למה שהיה צריך, סוג של פח שמן של נוכחות בתוך מה שיכול היה להיות מקדש, וסליחה על הדרמטיות.

.

בסוף הכל נארז ונדחס לתוך ארגזים או תיקים ונסע במשאית למחסן שנמצא במקום יפיפה שהנסיעה אליו, אחרי ימי האריזה והלחץ והעייפות של הסוף, היתה פותחת לב.

הפוקוס פיינדר האמיתי הוא כמובן הבית האמיתי ושניהם נמצאים בתוכי. נכון שצריך מיטה או ספה לישון בה, רצוי גם לשתות ולאכול ועדיף עם מישהו או מישהם אוהבים ונדיבים.

הטיול כבר התחיל.

.

.

.

.

רשומות ישנות יותר »

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 32 שכבר עוקבים אחריו