ים אדמה

התחלתי את יום אתמול בקריאת הרשומה החשובה של אביב טטרסקי על שגרת הכיבוש שממש כאן מתחת לאפנו ולעינינו המסרבות לראות, וסגרתי את היום עם הכתבה הזו על ניסיון של טיבטים להפגין בדלהי למען התערבות בינלאומית בטיבט, במהלך ביקור הנשיא הסיני בבירת הודו. כל כך הרבה סבל ויש עוד כל כך הרבה אנשים ומקומות שאנחנו בכלל לא יודעים עליהם שחיים חיים ללא חופש.

אתמול בדלהי, הבעיר את עצמו אדם בשם Pawo Jamphel Yeshi la, והוא מאושפז במצב קשה מאד נפטר (מעודכן לבוקר ה-28 במרץ). הפעולה המיואשת והנוראה הזו כבר ננקטה על ידי כמה עשרות נזירים ונזירות בטיבט בשנה האחרונה, ברוב המקרים גרמה למותם ובחלק מהמקרים להעלמותם ותודה לצבא הסיני ולשתיקת שאר העולם.

המשטרה ההודית, כך מתואר על כל פנים בכתבה, כיסחה את המפגינים שביניהם קשישים רבים, היא מאד נוכחת באזורי המחייה הטיבטים בדלהי, הדיווחים ממשיכים להגיע על מעצרים רבים, איסור על יציאה מהשכונה הטיבטית וסגירת אכסניות בהן התאכסנו סטודנטים טיבטים.

"I don't know what to do. I don't know what to do," wailed an old woman who had come all the way from south India to take part in the protests.

כשהייתי בדלהי בקיץ האחרון, ממש בשכונה המוזכרת, חשבתי כמה נורא (וזו באמת לא הצרה הגדולה של הטיבטים) שהם, שנושלו ונמלטו מהמרחבים הענקיים, הריקים והקרים של ארצם, נאלצים לחיות בצפיפות מטורפת במקומות חמים, לחים, ושוב – כל כך צפופים כמו דלהי. נטולי בחירה, טבע ונוף. ועם זאת, כמה טוב שההודים הסכימו ומסכימים עדיין להשאיר את השערים פתוחים בפניהם, בנדיבות וחמלה יוצאי דופן (שמתנגשות אמנם עם הדיווחים מאתמול. גם הודו מפחדת מסין אחרי הכל).

מה יש בטיבטים שגורם לכל הרבה אנשים לאהוב להיות בקרבתם? איזה סוג של יושרה, ענווה ושקט, ואולי אחוות עמים נרדפים – לפחות ברמת הזיכרון ההסטורי, או פשוט, נגיעה בלב מי שיכול להזדהות עם היות חשוף, גולה, ועם חוסר הרצון להכנע לאלימות ולשנאה.

זה כל כך מוזר, אבל יש לי תחושת שייכות עצומה אליהם. לא פעם בהודו מצאתי את עצמי דומעת, מהתרגשות, מאהבה, ודי הרבה פעמים זה קרה בקרבתם, או בסרט שקשור לטיבט ולחיים בה או לבודהיזם הטיבטי או במוזיאון בדרמסלה.

וכל מיני חוויות קטנות. למשל, הבוקר ההוא במנאלי. מקום שאני לא אוהבת בכלל, אבל הייתי חייבת לעבור בה בדרך מלאדק לדרמסלה, ולישון בה לילה אחד. רוח צירופי המקרים הנפלאים המרחפת על פני הודו הביאה אותי לישון באיזור הטיבטי, להרגיש בו מוגנת מפני כל הניג'סים שמתעקשים למכור תופים / רקמות/ מסאז'ים / מטריות במחיר מופקע, ולאגור כוחות לנסיעת לילה נוספת. ובכל זאת, היה לי יום שלם להעביר שם וגם ירד גשם כל הזמן.

אז התחלתי בארוחת בוקר במקום קטנטן שישבו בו נזירים ושיחקו במשחק שנראה כמו שש בש מעורב בדמקה. הדלאי למה השקיף עלינו מפוסטר שהיה כתוב עליו

Peace is not the absence of violence, Peace is the manifestation of human compassion.

וכשיצאתי לשוטט בבית הספר הטיבטי מצאתי את עצמי פתאום באמצע כינוס של איגוד הנשים הטיבטיות, מישהי נאמה והרבה נשים לבושות בשמלות הנהדרות המסורתיות והקשיבו. הן מיד הזמינו אותי בתנועת יד לשבת איתן ווידאו שאשאר כי תכף יהיה אוכל. איש אחד עם אנגלית טובה הסביר לי בדיוק מה קורה (זה היה יום הבחירות לאיגוד), ונזיר אחד שיחק עם ילד קטן, ואחר כך עברו בינינו נשים עם דליים גדולים וחילקו מתוכם תה בחמאה (אחד המזונות היחידים בעולם שאני נמנעת מהם) ואורז מתוק שמכינים לימי חג, עם חמאה וצימוקים. ישבתי איתן על הרצפה ושוחחנו באנגלית מצומצמת אבל היה כל כך נעים ופשוט. רגע שבו מרגישים בבית. בלי שפה, ולזמן קצרצר, אבל בבית.

אחר כך נסעתי לדרמסלה, שזו כבר חוויה לגמרי טיבטית ולא הודית. אבל יש מקומות שבהם בכל זאת ברור שאולי אפשר להכניס את הטיבטים לדרמסלה אבל אי אפשר להוציא ממנה את הודו.